לטאות

דרקון קומודו , הידוע גם בשם כוח ענק, הוא לטאה מסוג כוח. זוהי הלטאה הגדולה ביותר החיה בימינו, והשניה בגדלה מאז ומעולם. מחצית המדענים סוברים שראשיתו של הכוח הענק באמצע עידן הדינוזאורים. עין הקודקוד הזעירה והפעילה המצויה בקדקדו היא חותם קדמוני בלתי מחיק. ב 30 בספטמבר2009 דווח שמאובני הכח הענק זהים לעצמותיו של המין החי באינדונזיה נתגלו באוסטרליה , ולא מדובר בלטאה פרהיסטורית הדומה לדרקון הקומודו הידועה מן המאובנים מאז 1858 . מחבר המאמר טוען שבאוסטרליה מקורו של הכח הענק ולפי הערכת הגיל שפורסם הוא צעיר בהרבה מן הדינוזאורים. גיל המאובנים של הכח הענק באוסטרליה הוא מן 4 מיליון שנה ועד שלוש מאות אלף שנה והכח הגדול המשיך לשרוץ באוסטרליה גם לאחר שבני מינו הגיעו אל אינדונזיה, לטענתו לפני תשע מאות אלף שנה.
תפוצתו מוגבלת לאיי קומודו שבאינדונזיה. בפי תושבי איים אלה הוא מכונה בשם "אורה". לדרקון חושים חדים, והוא נחשב לאחד הזוחלים הנבונים ביותר.
הדרקון התגלה באיים לראשונה על ידי שוֹלי פנינים. בשנת 1910 נמסר לואן סטיין ואן הנסברוק , קצין ואחד מראשי השלטון ההולנדי באינדונזיה, שישנם דינוזאורים בקומודו, וואן סטיין צחק בתמורה. בשנת 1911 נפל למים מטוסו של אחד מחלוצי התעופה ההולנדיים סמוך לחוף של קומודו. הטיס ניצל ובשובו מהאי סיפר אודות המפלצות שראה. בשנת 1912 נשלח פיתר א. אוונס ממוזיאון הטבע של בוגור לאתר את החיה, ובשובו נשא עמו חמישה פרטים וכוח ענק זה הוצג לעולם. האוצרת של המוזיאון בבוגור זיהתה את הכוח הענק כלטאה שלא הייתה מוכרת עד אז. המוזיאון קיבל את עור הכח הענק שנבדק, ומאותו ואן סטיין ואן הנסברוק.
הדרקון מצוי בסכנת התמעטות, וישנם רק כמה אלפי פרטים בטבע. ההולנדים ששלטו באזור בתחילת המאה ה-20 אסרו לצוד אותו, אך סבורים כי קיימת ירידה הדרגתית באוכלוסיית הדרקון, בשל ציד מוגבר של בעלי חיים שהכוח הענק ניזון מהם. הדיווחים המירביים הזכירו 7500 פריטים בכל העולם ובכללם 7000 בטבע ו-500 בשבי. הממעטים באו מהרשויות באינדונזיה שדיווחו על 2500 פרטים בטבע ב-4 באוגוסט 2008 והודו שהכוח הענק נכחד מהאי פאדאר.אורך גופו 1.5-2 מטר (פרטים גדולים במיוחד מגיעים ל-2.5 מטרים). משקלו 120-280 ק"ג ואורך הזנב יכול להגיע ל1.5 מטרים. בעבר עד שנת 1937 קיבלו מדענים דיווחים אודות אורך כולל של 7 מטרים, והדיווחים לא נסתרו. כיום טוענים שדרקון קומודו הגדול ביותר שנמדד בדיקנות היה באורך 3.13 מטרים. הכוח הענק הוא הזוחל הגבוה ביותר החי בימינו. בדצמבר 2007 דיווח צלם צרפתי אודות כוח ענק בגובה של 8 רגל (כ-2.4 מטרים) בזמן שעמד על שתי רגליו האחוריות. הדבר מרמז על אורך של למעלה מחמישה מטרים.
דרקון קומודו הוא טורף שאוכל כל בעל חיים בגודל של חזיר בר או כבשה, וכן בני אדם. במקרים מסוימים הדרקון יכול גם להרוג חיות גדולות כגון תאו. הוא אף אוכל את בני מינו הצעירים והקטנים ממנו, ולכן נחשב לקניבל.
הדרקון מסוגל לרוץ במהירות של יותר מ-20 קמ"ש לפרקי זמן קצרים, אך הוא אינו נוהג לרדוף אחרי טרפו. במקום זאת, אורב הדרקון לטרפו, שלרוב צעיר, פצוע או זקן, מתנפל עליו ונושך אותו. לרוב הנשיכה אינה הורגת, אלא אם כן פגע הדרקון בעורק ראשי של הקורבן או שבר את צווארו.
במקרה ששרד, רבים סיכויי הטרף למות תוך מספר שעות או ימים, מהרעלת דם שנגרמת מחיידק המצוי ברוקו של הדרקון. נמצאו עד כה 50 סוגי חיידקים ברוקו של הקומודו להם טרם נמצאו נוגדנים. במחקר חדש נמצא כי ככל הנראה בפיו של הדרקון מצוי גם ארס נוגד קרישה, הגורם לדימומים בקרב הננשך. הדרקון מאתר את טרפו בעזרת הריח והדם שנשפך לאחר התקפה. ידועים 6 מקרים של טריפת אדם על ידי דרקוני קומודו, וכ-20 היעלמויות של בני אדם נרשמו מאז שנת 1956. ב-10 ביוני 2001 הותקףפיל ברונסטיין על ידי כח ענק באורך 1.5 מטר בתוך כלוב בגן החיות של לוס אנג'לס. הוא נפצע ונזקק לניתוח ולכמויות גדולות של אנטיביוטיקה.הכוח הענק, כמו רוב הזוחלים, מטיל בצים מהם בוקעים הצאצאים. בהטלה מטילה נקבת הכוח הענק בין 7 ל-37 בצים, המודגרים בקן חפור בחול כ-237 יום. אורך הצעירים בבקיעה הוא 25.3 - 55.5 סנטימטרים. דרקוני קומודו אינם דוגרים. הכח הענק, כמו כמעט כל הזוחלים, אינו מפיק חום בתוך גופו. הנקבה אינה מסוגלת לחמם את הביצים. אין גם תועלת שנקבה שמשקלה עשרות קילוגרמים תרבוץ על ביציה. היא חשה בלשונה מה החום הראוי של האדמה להדגרת הביצים. ישנו ויכוח בין תושבי האי קומודו לבין המדענים בענין ההשגחה על הקן. תושבי קומודו טוענים שהנקבה משגיחה על הקן שלה. אבל תצפיות המדענים מוכיחות את ההפך : באחד מהמחקרים שתועדו, נגש מדען אל קן חפור של צפור מגאפוד שנשדד על ידי נקבת דרקון קומודו שאכלה את ביצי הצפור והטילה שם את ביציה. המדען חקר את הביצים והשיבן בזהירות אל מקומן. סביר להניח שאם היתה שם האם , לא היה המדען מעז להתקרב.
גורי דרקון קומודו לא רואים, למזלם, את הוריהם. כפי שהוזכר לעיל, הכח הענק הוא קניבל , שעלול לאכול את בניו. האינסטינקט הטבוע בצעירים מיד לאחר בקיעתם , הוא לטפס על העץ הסמוך. שם הם מוגנים יחסית.
הכח הענק ידוע כמי שהתרבה בשבי בגני חיות באינדונזיה מאז שנות ה-70 של המאה ה-20. בשנת 1992 פורסם בהרחבה על אודות 55 כוחים ענקיים שבקעו מביצים בסינסינטי , ארצות הברית וכי שרדו 52 מהם. בשנת 2006 דווח בבריטניה, בגן החיות של צ'סטר ובאינדונזיה על רביית בתולים אצל נקבה שלא הזדווגה עם זכר.

תולעים

תולעים נימיות היא אחת מכ-36 המערכות של ממלכת בעלי החיים ומהמגוונות שבהן. מעל ל-28,000 מינים של נמטודה תוארו ומתוכן כ-16,000 הם טפילים. מוערך כי המספר הכולל של מיני תולעים נימיות יכול להגיע אף למיליון. בניגוד לתולעים שטוחות או לצורבים לנמנים עם מערכה זו ישמערכת עיכול הדומה לצינור בעל פתחים בשני קצוותיו.
הוא מהנמטודות המוכרות ביותר בשל שימושו כיצורי המודל הנחקרים רבות בגנטיקה ובביולוגיה ההתפתחותית. דוגמה לתולעת נימית היא תולעת הפארק - תולעת אשר גורמת לנזקים אצל כלבים.
הנמטודות הסתגלו למערכות אקולוגיות רבות וניתן למצואן בקרקעית הים, במים מתוקים, באזורי הקטבים ובאזורים הטרופיים. לעתים קרובות מספר הפרטים והמינים של תולעים נימיות עוקף את זה של שאר בעלי החיים בסביבות שונות. לפי מחקר משנת 2007 נמטודות מהוות 90% מהחיים בקרקעית הים. המינים הטפיליים מהוויםפתוגנים ברוב הצמחים ובעלי החיים, ובכללם האדם. מספר מינים יכולים לעבור קריפטוביוזה.
קבוצת התולעים הנימיות הוגדרה לראשונה על ידי חוקר הטבע השבדי קרל רודולפי ב-1808, אשר קרא לה שם שמקורו מיוונית עתיקה שבה. ב-1837 סווגה הקבוצה מחדש כמשפחה  על ידי בורמיסטר ב-1837, וכסדרה  ב-1861 על ידי דיסינג. במקור כללה  גם תולעי שיער-סוס, אשר כיום מסווגות תחת מערכה נפרדת,. ב-1859 הן סווגו מחדש על ידי גגנבאור במערכת . ב-1877 העלה ריי לנקסטר את המעמד של  למערכה, שכללה את משפחת תולעי שיער הסוס, . ב-1919 הציע נתן קוב מיון חדש, כך שהתולעים הנימיות תהיינה מוגדרות כמערכה בפני עצמה.


תולעים טבעתיות הן תולעים סטגמנטליות ובעלות צלום; רובן ימיות, חלקן חיות במים מתוקים וחלקן יבשתיות. במערכת התולעים הטבעתיות יש כ-15,000 מינים. המערכת נחלקת לשלוש מחלקות עיקריות: הרב זיפיות, התולעים הדל זיפיות  והעלוקות. תולעים טבעתיות נבדלות מתולעים שטוחות בכך שיש להן גוף סטגמנטלי, כלומר מחולק לטור של יחידות שחוזרות על עצמן, אחד מיתרונות הסטגמנטציה הוא הסיוע לתנועה מכיוון שכל סוג סטגמנטים מחוברים באמצעות שריר המאפשר לנוע אחד יחסית לשני.רב זיפיות  הם תת מחלקה בקרב התולעים הטבעתיות, מדובר בדרך כלל בתולעים ימיות. בכל קטע (סגמנט) בגופן ישנן שתי בליטות בשרניות הקרויות בשם  המורכבות מזיפים רבים. ישנם יותר מ- 10,000 מינים המשוייכים לתת מחלקה זו. המוכרים יותר מביניהם הם: תולעת הפתיון, תולעת החול,תולעת הצדפה.
רבי זיפיות הם מין שנפוץ מאוד בעולם, ונודעים ביכולתם לשרוד בטמפרטורות אוקיינוס הקרות ביותר של מישור תהומי, אך מצד שני, אותו מין מסוגל גם לשרוד בטמפרטורות הרבה יותר גבוהות. רבי-זיפיות מצויים באוקיינוסים בקדור הארץ בכל העומקים, בחל במינים שחיים לצד פלנקטון, כלומר קרוב לפני המים, וכלה במינים שנצפו בידי רובוט צוללת בתחתית תהום צ'לנג'ר, שהיא הנקודה העמוקה ביותר של תחתית האוקיינוסים המוכרת כיום בכדור הארץ.דל זיפיות, היא תת מחלקה במשפחת התולעים הטבעתיות, אשר מורכבת מסוגים רבים של תולעי מים, ותולעים יבשתיות. תת מחלקה זו כוללת בתוכה את כל השלשולים השונים. דוגמאות לתולעים בתת המחלקה: שלשולים יבשתיים  חלקם חיים רק ביבשה, חלקם רק במים, ואף יש מינים אשר חיים בשניהם, תולעת סיר, תולעת קרח, ועוד כמה תולעים שמבחינה אבולוציונית לא השתנו כלל עוד מימי הביניים.
במחלקת הדל-זיפיות נמנים כ- 10,000 מינים מוכרים. לתולעים אלה יש בדרך כלל מעט מאוד זיפים על גופן, בניגוד לרב-זיפיות ומכאן השם דל-זיפיות. עלוקו, הן תת מחלקה השייכת לתולעים טבעתיות.עלוקות נבדלות מדל זיפיות ומרב זפיות בצורה משמעותית. לדוגמא: עלוקות הינן חסרות זיפים, והפילוח הפנימי של איבריהם אינו לגמרי דומה לזה של רב זיפיות ודל זפיות, גופם הרבה יותר מוצק, ובכל קצה שלהם ישנם איברים שמויי מוצצים המאפשרים להם להצמד לגופים שונים.
רוב העלוקות חיות בסביבת מים מתוקים, קיימים אף מיני עלוקות החיים בסביבה בעלת אופי יותר יבשתי ואפילו באיזור בו ישנם מים מלוחים. רוב העלוקות ניזונות מדם בעלי חיים בעלי חוליות ואף מבעלי חיים חסרי חוליות. עלוקות כגון  שימשו בעבר, כאשר הרפואה לא הייתה מתקדמת, להסיר דם מחולים עוד מימי יוון והודו הקדומות, מנהג זה עדיין נמצא בשימוש במדינות עולם שלישי.
בדומה לכל התולעים במשפחת התולעים הטבעתיות, גם גופה של העלוקה עשוי מסגמנטים (מקטעים), אבל בניגוד למינים האחרים, אין התאמה בין הפילוח החיצוני של גופה עם פילוח האיברים הפנמיים שלה. את המשטח החיצוני שלה ניתן לחלק ל- 102 מקטעים, בעוד את החלק הפנימי ניתן לחלק ל- 32 מקטעים; החלק הראשון מוגדר כראש העלוקה ומחולק לארבעה סגמנטים וכולל בתוכו גם איבר, סוג של מוצץ אחריו ניתן להבחין ב-21 מקטעים הכוללים בעיקר עצבים, שני אברי רבייה, ותשעה זוגות אשכים. לבסוף שבעת הסגמנטים האחרונים מאחסנים את המוצץ המצוי בצידה האחורי של העלוקה, וגם נוסף על כך מוח אחורי.




תולעים שטוחות היא מערכה של תולעים הנחלקת לארבע מחלקות: תולעי ריסים, מכונות גם תולעים שטוחות חופשיות),עלקות, שרשורים מחלקת . מבין המחלקות רק תולעי הריסים חיות חופשית, ואילו כל מיני שאר המחלקות האחרות טפילים. כפי שאפשר ללמוד משמן, התולעים השטוחות הן יצורים פחוסים, בעלי גוף רך. רוב העלקות מיקרוסקופיות, ואילו שרשורי המעיים עשויים להגיע לאורך 12 מטרים.בהשוואה לנבוביים מתגלות אצל התולעים כמה תכונות מתקדמות, למשל: הסימטריה של גופן דו-צדדית, ובקצה אחד של הגוף אפשר להבחין בבירור בראש. התולעים השטוחות החופשיות הן בעלי-חיים פעילים, ובראשם של מינים רבים יש זוגות עיניים ואיברי חוש כימי. כמו כן יש בחלק הקדמי של גופן ריכוז של תאי עצב המשמש מוח פרימיטיבי, וזאת נוסף על רשת עצבים דלילה, כמו שיש לצורבים.
בגוף התולעת השטוחה יש שלוש שכבות תאים, שלא כשתיים של הנבובים. בין האפידרמיס והגסטרודרמיס (המרפד את צינור העיכול) יש עוד שכבה, של תאי מזודרמיס. החמצן מגיע לשכבת התאים האמצעית הזאת בדיפוזיה, כי גופם של היצורים האלה כה פחוס, שאין צורך במערכת נשימה מיוחדת. המזודרמיס מחזיק את איברי הרבייה המסובכים, הבנויים מטיפוסי תאים שונים. על פי ארגון גופן מצויות התולעים השטוחות בדרגה גבוהה מן הנבובים.
כמו אצל ההידרה, לצינור העיכול של התולעים השטוחות (חוץ מן השרשורים) יש פתח אחד בלבד, ולפיכך נפלטת פסולת המזון דרך "הפה". אצל תולעי הריסים צינור העיכול מסתעף, בדרך כלל, לענפים רבים, וכך מגיע המזון לכל חלקי הגוף.
תכונות אופייניות של תולעים שטוחות:
רובן ככולן גופן פחוס מגבו ומגחונו וצורת עלעל, לוחית או סרט להן.
חלל הגוף שבין מעטה הגוף והמעי ראשוני מלא רקמת חיבור ספוגית הומוגנית, הנקראת מזנכימה.
צינור העיכול, אם ישנו, עשוי רק חלק קדמי אקטודרמלי וחלק אמצעי אנדודרמלי, אטום בסופו. מעי אחורי ופי טבעת חסרים.
מערכת העצבים עשויה זוג גנגליוני המוח, ומהם נמשכים סעיפי עצבים לאורך הגוף.
מערכת כלי נשימה וכלי דם חסרים.
איברי הפרשה בצורת פרוטונאפרידיות
רובן אנדרוגינוסים, איברי המין מורכבים מאוד.
הפלאנאריה ניזונה מבעלי חיים זעירים, חיים או מתים, שבמי הנחל. פתח הפה אינו נמצא בפלאנאריה בראש, כמו בבעלי חיים אחרים, אלא בצד הגחוני, מעט מאחורי מרכז הגוף. לפני הפה מונח הלוע, הקרוי גם "חדק", כי הוא מסוגל להשתרבב ולצאת החוצה דרך הפה, באופן שהטרף נקלט דרך פתח הלוע ולא דרך הפה כמו בבעלי חיים אחרים. הלוע עובר בקצהו הקדמי למעי, שהוא בעל שלושה סעיפים ראשיים: אחד קדמי העובר באמצע הגוף ושניים אחוריים – מצידי הגוף. העיכול נעשה בחלקו בתוך חלל המעי ובחלקו – בתוך התאים של דופן המעי כמו בהידרה. סעיפי המעי הראשיים מסתעפים לבני סעיפים רבים. אטומים בקצותיהם-תאי להבה, המעבירים את המזון המעוכל לכל חלקי הגוף. המעי משמש, אפוא, לא רק לעיכול ולספיגת המזון אלא גם להעברת המזון לכל חלקי הגוף ובזה הוא דומה לחלל העיכול של ההידרה, ויש המציינים אותו בשם זה "חלל עיכול". הפסולת נפלטת דרך הלוע, כי סעיפי המעי הם אטומים בקצותיהם החופשיים ופי הטבעת החסר.
מערכת הנשימה ומערכת הדם חסרות בפלאנאריה. חילוף הגזים נעשה דרך כל שטח הגוף. המזון מועבר לכל חלקי הגוף על ידי סעיפי המעיים הרבים. בלי שיהיה צורך בתיווכה של מערכת הדם.

יחמורים

יחמור מין וסוג יחיד במשפחת האייליים, ובו שני תתי מין: היחמור הפרסי והיחמור האירופי. 
גופו של היחמור שרירי וחזק, וגוני פרוותו הסמיכה נעים בין חום או אדום לכתום כהה, וזהו גם מקור שמו (בארמית 'חמרא' פירושו 'אדום'). הגחון, הבטן וחלקי הרגלים התחתונים לבנים. ישנם מקרים שבהם הפרווה לבנה או שחורה כולה, אך אלו מקרים נדירים ביותר בטבע, והם נובעים לרוב מהכלאה. רוב גופו מנוקד בנקודות ובכתמים לבנים, הנראים ביתר בירור בעת הקיץ. הזנב בינוני ועגול במראהו והרגליים שריריות וחזקות ומתאימות לריצה וניתור. הזכר גדול מן הנקבה, ורק לו קרנייםמסועפות וכבדות המתחלפות מדי שנה.
אורכו של יחמור בוגר בין 1.20 ל-1.50 מטרים לערך, אורך זנבו בין 10 ל-20 סנטימטרים ותחתיו פרווה לבנה. גובה היחמור בין מטר אחד ל-1.20. זכר ממוצע שוקל בסביבות 100 קילוגרם, ואילו משקל הנקבה כ-60 קילוגרם. תוחלת החיים בבר בין 14 ל-17 שנה.
אצל הצעירים הקרניים אינן מסועפות, ובכל שנה נוסף לקרניהם סעיף חדש. מדי חודש פברואר נושרות קרני הפרטים הבוגרים ומתחיל צימוח של קרניים חדשות אשר גדלות עד חודש יולי.
בתחילה, מכוסות הקרניים בשכבה עורית אך זו נושרת והקרניים נותרות חשופות. בשל העובדה שהיחמור חי לעתים קרובות באזורים מיוערים, קרניים כבדות מפריעות לתנועתו, קרניו נועדו רק לטקסי ראווה בעונת הרבייה וההזדווגות וכשאלה מסתיימות אין לו צורך בהן והן נושרות עד לשנה הבאה.במשך עידן הקרח האחרון, היה היחמור נפוץ ברוחב חלקי יבשת אירופה. בעידן ההולוקן, תפוצתו של היחמור האירופי הוגבלה לאזור המזרח התיכון, טורקיה וחלקים של צפון אפריקה, ואילו קרובו המרשים והיפה יותר, היחמור הפרסי, חי באזור מערב אסיה. במהלך תקופת האבן הקדומה, היווה היחמור מקור בשר חשוב למספר תרבויות, ואחת העדויות לכך הן בעצמות והשרידים הרבים שנמצאו באזור צפון ישראל. גם מאוחר יותר, בזמן תרבות הנאטופית, היווה היחמור מקור בשר, אך חשיבותו הלכה ופחתה, ככל הנראה כתוצאה ממידבור של אזור המזרח התיכון שהביא להריסת בית הגידול של היחמור.
היחמור הופץ באזור מרכז אירופה וחצי האי הבריטי על ידי הרומאים העתיקים שבייתו אותו. מאוחר יותר, הנורמנים שמרו יחמורים בשביל מסעות ציד בגנים מלכותיים. גם בתקופות מאוחרות יותר הרבו בני האדם לצוד את היחמור, בין אם כתחביב אצולה למטרות שעשוע ובין אם למטרות רווח.
כיום, נפוץ היחמור באזור אירופה כולה, אך בעיקר במרכז ובדרומה (היחמור האירופאי) וכן מספרים מועטים מאוד של יחמור פרסי (כמאות בודדות) באזור איראן וחצי האי ערב. המין הפרסי מצוי בסכנת הכחדה חמורה בעקבות ציד. בתחילת המאה ה-20 האוכלוסייה הדרדרה עד מאוד ואף נדמה היה כי המין נכחד כליל, אך בשנת1956 נמצאו כ-24 פרטים בדרום-מערב אירן, ומאז החל מבצע להשבת היחמור הפרסי לטבע, שנמשך עד היום. גם בארץ ישראל היה נפוץ בעבר המין באזור הכרמלוהגליל, אך הוא נכחד בסוף המאה ה-19 או תחילת המאה ה-20, כמו באזור פרס.
היחמור נפוץ במידה מועטה מאוד גם באזורים מסוימים בצפון אמריקה ודרומה. אוכלוסייה קטנה, שהגיעה כחיה מבויתת עם בואו של האדם הלבן והתפראה, חיה גם באוסטרליה. באזורים מסוימים במרכז אירופה, בהם אין ליחמור טורפים טבעיים רבים ובעקבות חוקי ההגנה שנחקקו, הוא מתרבה יתר על המידה ומזיק לגידולים חקלאיים או עצים.באמצע שנות השבעים ביקש מנכ"ל רשות שמורות הטבע, אברהם יפה, לחדש את אוכלוסיית היחמורים בישראל. הוא רכש שני זוגות יחמורים מאחיו של השאה הפרסי, תמורת רישיון לציד של יעל גדול במצפה רמון. בסוף 1978, בשלהי תקופת שלטונו של השאה, כשהמהפכה האיראנית בפתח, הצליחו אנשי הרשות לחלץ את היחמורים, והם שוחררו בחי בר שבכרמל. בשנת 1989 פרצה בשמורה שריפה שכילתה את רוב היער, אך היחמורים הצטופפו בקרחת יער, וניצלו. כיום (2007) חיים בשמורה כ-650 יחמורים‏ בנוסף לאוכלוסיית היחמורים שבכרמל, שוחררו בשנת 2007 שישה פרטים של יחמור פרסי באזור נחל שורק שבהרי ירושלים,‏ שחרור שצלח פחות מקודמיו.בדרך כלל, חי היחמור בעדרים קטנים המונים בין 5 ל-20 פרטים. היחמור חי בעיקר באזורי יער וחורש צפוף, כמו גם בחורש פתוח, שטחי מרעה וגדות נהרות, ונראה כי הוא מעדיף אזורים שאינם מצוקיים ותלולים. תזונתו כוללת דשא וסוגי עשב שונים אותם הוא מלחך במשך שעות רבות ביום. לעתים, עומד היחמור על רגליו האחוריות בשביל להגיע לעלים או פירות של עצים אותם הוא רוצה לאכול. בטבע, אויבו העיקרי של היחמור הוא הזאב.
עונת ההזדווגות של היחמורים חלה בעונת הסתיו. הזכרים משמיעים בעונת הרבייה קול עמוק, המשמש כנראה איום לזכרים מתחרים, ומושך את תשומת לבן של הנקבות. הם עורכים ביניהם טקסי ראווה ונאבקים זה בזה בקרניהם, כאשר הנקבות מתקבצות יחדיו סביבם.
המאבק רב העוצמה, שהוא מן הפראיים בטבע, יכול להימשך אף מחצית השעה. לעתים, באם הזכרים שווי כוחות, מתים שניהם משטפי דם כעבור ימים אחדים, וזכר צעיר יותר תופס את מקומם, אולם לרוב אין הקרב מסתיים במוות. הזכר השליט אוסף אליו את הנקבות ומונע מזכרים אחרים להתקרב. העופרים הנולדים בתחילת הקיץ הם יפי מראה וכהים מן הבוגרים. על פרוותם כתמים בהירים רבים, בדומה לפרוות הקיץ של הבוגרים. העופרים הרעבים הם הקוראים לאמם לבוא להניקם וזו בוחנת היטב את ריח גופם טרם לכן כדי לוודא שהם אכן צאצאיה.היחמור ניתן לביות בקלות רבה, ולעתים קרובות נשאר מבוית למחצה גם כשהוא באזור טבעי, בפארק או שמורת טבע מוגנת.
מזה שנים ניצוד היחמור, הן הפרסי והן האירופי, בעיקר בשל בשרו הערב ופרוותו היפה, אולם המין המצוי יותר בסיכון הוא היחמור הפרסי שנכחד לחלוטין מאזור ארץ ישראלוגם מאוכלוסייתו העולמית נותרו מאות פרטים בודדים. בין הסכנות העיקריות האורבות ליחמורים מצד האדם ניתן למנות: ציד לא חוקי, פגיעה בתאונות דרכים והריסת בית הגידול הטבעי שלו. למרות זאת, גם ברחבי העולם וגם בישראל נעשים מאמץ להחזרת היחמור לטבע - אם נכחד, או לשימור האוכלוסייה במקרה של סכנת הכחדה.
בשל הסכנה הרובצת על אוכלוסיית היחמור, פרטים רבים מוחזקים בשמורות טבע או גני חיות.
היחמור מוזכר בתורה ככשר למאכל

פרפר

פרפרים הם מספר קבוצות של חרקים בעלי גלגול מלא מסדרת הפרפראים. הקבוצה הטקסונומית העיקרית אליה מתייחסים בתור "פרפרים". חוקרים מסוימים כוללים בתוך קבוצת הפרפרים על-משפחה או שתיים נוספות: חוקרים אחרים מתייחסים אל אלה בתור קבוצות ביניים בין פרפרים לעשים, או בתור עשים לכל דבר. קבוצת הפרפרים היא מונופילטית או פאראפילטית, בהתאם לקבוצות השונות אותן כוללים בתוכה.
הזחלים בסדרה זו הם מטיפוס זחל אמיתי, ומתקיימים על-פי רוב מאכילת חלקי צמחים. לזחלים צורה גלילית. בראשם מספר עיניות, לסתות חזקות, שלושה זוגות רגליים (בכל פרק חזה זוג רגליים) ובנוסף כחמישה זוגות רגליים מדומות, לאורך הבטן. הגולם בדרך כלל מטיפוס חנוט.
הבוגרים מתאפיינים בשני זוגות של כנפי תעופה המכוסות בקשקשים, וכן בגפי-פה מוצצים, והם ניזונים מצוף פרחים ומהפרשות שונות של בעלי חיים. צבעיהם המגוונים של הכנפיים מיועדים להסוואה, לאזהרה או למשיכת בן זוג, והם יכולים לנבוע ממספר גורמים: מבנה מיוחד של קשקשים בגדלים שונים, סידור מיוחד של הקשקשים, או חומרים כימיים שונים בקשקשים. הזכרים הבוגרים נמשכים לנקבות, בעיקר בעקבות הפרומונים המופרשים מגופן. במינים מסוימים הבוגרים נודדים למרחקים של אלפי קילומטרים.החיזור מתחיל כשנראתה הנקבה. הזכרים נמשכים לנקבות על ידי הצבעים האולטרה סגולים שבכנפיהן, המהווים איתות מנצנץ לבני זוגם. עם זאת אצל הזכרים הצבעים הם לרוב מגוונים יותר מאשר הנקבות. כנפיהם של זכרי הכחלילים צבען כחול, ירוק-כחול, כחול- סגול או כתום אדמדם. בעוד שכנפי הנקבה הן חומות כהות. יש שהמחושים של הזכרים גדולים ורחבים יותר האלה של הנקבות. כמו כן מכוסה הבטן של הנקבה בשערות צפופות וצמירות החסרות אצל הזכר. מכך ניתן לדעת ולגלות כי הפרפרים משתמשים בצורת החיזור באמצעות התקשטות. ובכך יש פה גם דו צורתיות מינית - "לבוש כלולות".בעולם כולו יש כ-20,000 מיני פרפרים. בכל אירופה נמצאים כ-230 מינים של פרפרים; בטורקיה כ-310 מינים; ביוון כ-170 מינים; בלבנון ובארץ ישראל (כולל בחרמון) נאמד בכל אזור בכ-140; ובסיני רק 4 מינים. חלק ממיני הפרפרים במדינות המפותחות נמצאים בסכנת הכחדה. הסיבות לכך מגוונות. חקלאות מפותחת ושימוש בכימיקלים, זיהום אוויר, תעשייה ובנייה עירונית, וכן צייד של פרפרים. על פי דובי בנימיני הפרפר הינו "אינדיקטור אקולוגי מושלם" בשל רגישותו וניידותו, והעלמו מאזור מסוים עלול לרמוז על סכנות אקלוגיות בו. כדי לטפח פרפרים יש להימנע מלפגוע בהם וכל אזרח יכול לגדל בגינתו או במרפסת שלו צמחים המתאימים לפרפרי האזור, והמסייעים להם להתרבות.

חזיר

החזיר, או חזיר הבית הוא תת המין של הסוג חזיר, ממשפחת החזיריים, אשר בוית על ידי האדםמחזיר הבר. ישנם למעלה מ-100 גזעים של חזיר הבית. לפי הערכות הארכאולוגים החזיר בוית לראשונה לפני כ-13,000 שנים באזור חידקל. באופן היסטורי גודל חזיר הבית בדיר, אך לאחר המהפכה התעשייתית עבר עיקר גידולו במדינות המפותחות לחוות תעשייתיות. החזיר משמש לאיתור חומרי נפץ ופטריות כמהין, וכחיית מחמד, אך עיקר השימוש בו הוא כחיית משק, לשם אכילתו. על פי הערכות ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, ברחבי העולם קיימים כיום כ-920 מיליון פרטים, כאשר קרוב למחציתם חיים ברפובליקה העממית של סין. תושבי סין גם אוכלים כמחצית מכ-100 מיליון טון של בשר חזיר הנצרך בשנה בעולם. עם מאכלי בשר חזיר נמנים צ'וריסו, נקניקיית קארי ובייקון. חזירי בית אשר ברחו מהשבי ועברו תהליך התברות גורמים לנזקים סביבתיים חמורים, למשל בניו זילנד.המילה "חזיר" קיימת בצורה דומה בשפות שמיות אחרות. בארמית חזירא, ובערבית ח'נזיר. נקבת החזיר נקראת "חזירה" ואילו גור החזיר נקרא "חזירון" או "חזרזיר". החזיר מוזכר בתורה ברשימת הבהמות הטמאות האסורות במאכל, ובמקומות נוספים בתנ"ך, למשל בספרישעיהו פרק סה פסוק ד: "הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים וּבַנְּצוּרִים יָלִינוּ, הָאֹכְלִים בְּשַׂר הַחֲזִיר (ופרק) וּמְרַק פִּגֻּלִים כְּלֵיהֶם". בעברית החזיר נחשב לסמל של כיעור, מיאוס וגסות כפי שמבוטא במשלי פרק יא פסוק כב: "נֶזֶם זָהָב, בְּאַף חֲזִיר - אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם". חז"ל השתמשו בקונוטציה השלילית של חזיר כדי לתאר את רומי, ויש כאלו אשר במקום לבטא את שם החיה עושים שימוש בכינוי "דבר אחר". גם בקוראן משתמשים במילה חזיר בהשאלה במשמעות דומה, כדי לתאר את היהודים: "האנשים אשר אררם אלוהים, ואשר חרה אפו בהם, שם לקופים ולחזירים". שתי חיות קיבלו את שמן מהחזיר. הקביה כונתה "חזיר הים" מכיוון שכשהובאה לאירופה מאמריקה הדרומית, האירופאים מצאו את הקול שהשמיעה דומה לנחירות החזיר. הטפיר כונה "חזיר הפיל" מאחר שהוא דומה לחזיר במראהו, ובייחוד באפו, ברגליו ובעורו. שמן של שלוש מחלות נגזר משם החזיר - חזרת, חזירית וחזירית העורעדויות ארכאולוגיות מסוימות מצביעות על כך שחזיר הבית בוית מחזיר הבר לראשונה באגן החידקל לפני 12,700 עד 13,000 שנים. שאר חזירים המתוארכיםל-11,400 לפני הספירה נמצאו גם באי קפריסין, ומשוער כי חזיר הבר בוית לאחר מכן באופן נפרד בסין, ואולי אף בוית בשבעה מועדים נפרדים ברחבי העולם.עדויות DNA שמוצו ממאובני שיניים ולסת תחתונה של חזירים נאוליתים באירופה מצביעים על כך שמוצאם במזרח הקרוב. הבאתם של החזירים המבויתים לאירופה הובילה לביות חזירי הבר המקומיים, וזה בא לידי ביטוי במאגר הגנים של חזירי הבית האירופאים. לפי עדויות היסטוריות, חזירים נוספים הובאו לאירופה במאות ה-18 וה-19 מאסיה, והורבעו עם חזירי הבית המקומיים. השימוש בחזירי הבית היה בעיקר לצריכת בשרם ונעשה גם שימוש בעורם, עצמותיהם, שומנםובשערותיהם. החזירים הובאו לאמריקה מאירופה על ידי ארננדו דה סוטו, ומגלי ארצות ספרדים אחרים מעט זמן לאחר גילוי אמריקה. התברותם של מספר חזירים אלו השפיעה על התרבויות האינדיאניות המקומיות, אשר רעיון משק החי היה זר להן. כיום תפוצתו של חזיר הבית היא גלובלית, וכוללת את כל היבשות למעט אנטארקטיקה, ואיים מיושבים רבים כאי הצפוני והדרומי של ניו זילנד, גינאה החדשה ומדגסקר.במדינות מתפתחות, ולעתים קרובות גם במדינות מפותחות, מרחב המחייה של חזיר הבית הוא בשדה או בחצר. לפעמים נותנים לחזירי הבית לשחור אחר מזוןביער, תחת השגחתו של רועה חזירים. בעולם המתועש גידול החזיר עבר מהדיר אל החוות התעשייתיות, ובכך עזר להגדיל את תפוקת הייצור, אך גם הביא לפגיעה ברווחת חיי החזירים.בעברית מודרנית מכונה בשרו של החזיר "בשר לבן", והוא מוכן מחלקים שונים של הבשר, ובהם צלעות, צוואר, סינטה, פילה וירך. ישנם מספר סוגים שונים של בשר חזיר מעושן ובהם בייקון, שינקן ופרושוטו. חלקים אחרים של החזיר אשר משמשים למאכל הם הכבד, המעיים וחלקי פנים. ישנו גם שימוש בראשו של החזיר לייצור ג'לי לשימור. בשר החזיר זול יחסית, מכיוון שהוא מגיע בקלות למשקל גבוה, והיותו אומניבור מאפשר את הזנתו במגוון מזונות. לא מקובל לחלוב את נקבת החזיר, כי חלבה מועט והוא מספיק בדרך כלל רק להאכלת החזרזירים. בשר חזיר הוא הבשר הנאכל הנפוץ בעולם ומהווה כ-38% מכל צריכת הבשר העולמית. על פי משרד החקלאות של ארצות הברית סך צריכת בשר החזיר העולמית בשנה הוא 98.9 מיליוני טון, כאשר תושבי הרפובליקה העממית של סין צורכים 52.5 מיליוני טון, ולאחריהם תושבי האיחוד האירופי (20.1) וארצות הברית (9). צריכת בשר החזיר העולמית עלתה ב-20% בין השנים 2002 ל-2006.
חזיר הבית נאסר לאכילה על ידי מספר דתות ובהן אסלאם ויהדות, והוא מהווה סמל לטומאה. הציווי הראשון בתורה על איסור אכילת חזיר מופיע בספר ויקרא - "וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם. מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם" (ויקרא יא ז-ח). האיסור הפך לנדבך משמעותי במאפייני הדת היהודית, וההקפדה עליו, גם בקרב מסורתים וחילונים, שכיח יותר מההקפדה על מצוות אחרות. בישראל, הטאבו היהודי הבולט על החזיר קיבל גם ביטוי ב"חוק איסור גידול חזיר", האוסר על גידול חזירים, ובחוק הרשויות המקומיות (הסמכה מיוחדת), תשי"ז-1956, המסמיך רשות מקומית להתקין חוק עזר עירוני שיגביל או יאסור מכירת בשר חזיר ומוצריו הנועדים לאכילה. סוגיית מכירת בשר חזיר וגידול חזירים מעוררת מחלוקת גם כיום, וחזירים מגודלים למאכל, למשל בקיבוץ להב, אשר פועל בו מכון למדע ולמחקר החי, המגדל כ-2,000-3,000 חזירים בהתאם להיתר גידול חזירים במוסדות מדע ומחקר המופיע בחוק הישראלי. כ-60% מחזירים אלה מוגדרים כ"עודפים" ונשלחים למפעל הבשר של הקיבוץ.[7]חזיר הבית ידוע כחיה אינטליגנטית, והוא ניתן לאילוף בדומה לכלב ואף יכול לעלות עליו בביצועים מסוימים. לדוגמה, במחקרים שנעשו באוניברסיטת פנסילבניה למדו חזירים להשתמש בחוטמם כדי להניע ג'ויסטיקהמניע סמן על צג מחשב. לאחר מכן ניתנה לחזירי הבית משימת זיכרון - הוצג להם שרבוט ולאחר שהוא הוסר הוצג אותו שרבוט ולצידו שרבוט שונה. החזיר זכה באוכל, כגון M&M's, כאשר הזיז את הסמן אל השרבוט שהופיע לפני כן. בדומה לשימפנזה, חזיר הבית למד את כללי המשימה לאחר 5 עד 10 נסיונות. במחקרים מדעיים נעשה שימוש במראה כדי לבחון מידת מודעות בקרב בעלי חיים, ובניסוי שנערך באוניברסיטת קיימברידג' למדו חזירי בית מידע בזכות שימושם בהשתקפויות, אך לא הוכח כי החיה זיהתה את עצמה בראי. במחקר אחר חזירי הבית הראו התנהגות של מעקב אחר חזירים אחרים המראים סימנים שהם נעים לעבר מזון, שבתורם הראו ניסיונות להתחמק מהחזיר הדולק אחריהם.בסוף המאה ה-20 החל החזיר הננסי לשמש כחיית מחמד פופולרית בארצות הברית. גם זנים אחרים של חזיר הבית משמשים כחית מחמד, אך בגלל גודלם וטיבם ההרסני לרוב הם מוחזקים מחוץ לבית. בזכות חוש הריח המפותח של חזיר הבית נעשה בו שימוש לאיתור חומרי נפץ ופטריות כמהין.מספר סיפורי עם עוסקים בחזירים, וכנראה שהמוכר בהם הוא הסיפור שלושת החזרזירים, אשר פורסם לראשונה ב-1843 בספר בסיפור החזרזיר הראשון בונה בקתה מקש אך הזאב הרשע מפזר אותה. החזרזיר השני בונה בקתה מזרדים, וגם אותה הזאב הרשע מפזר בקלות. שני החזרזירים מתחבאים בביתו של אחיהם, החזרזיר השלישי, אשר בונה בית מלבנים, אותו הזאב לא יכול להרוס. הסיפור עובד לסרטון אנימציהשל דיסני במסגרת בשנת 1933 ולספר ילדים פארודי בשם, המתאר את הסיפור מנקודת מבטו של הזאב. חזירים אחרים שהופיעו בספרות הם ג'וּ בָּאגְיֵה מהספר המסע למערב, אחד מארבעת הרומנים הקלאסיים הסיניים אשר הודפס במקור בעילום שםבשנות ה-90 של המאה ה-16 בתקופת שושלת מינג וחזרזיר מסדרת הספרים פו הדוב, אשר נכתבה על ידי א. א. מילן והחלה להתפרסם ב-1926. החזירים ייצגו מנהיגים סובייטים שונים בספרו האלגורי של ג'ורג' אורוול חוות החיות אשר פורסם ב-1945, ואת הפולנים ברומן הגרפי של ארט ספיגלמן מאוס - סיפורו של ניצולמשנת 1986.
מספר דמויות מצוירות של חזירים נוצרו במהלך השנים, כאשר הידוע שבהם הוא פורקי החזיר מלוני טונס שהופיע לראשונה ב-1935. הבובה מיס פיגי הופיעה לראשונה ב-1975 בפרק הפיילוט של החבובות. בעוד שהיא החלה כדמות משנית בתוכנית, דמותה התפתחה עד שהפכה לאחת מהדמויות המרכזיות. סרט הקולנוע האוסטרלי בייב, אשר זכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הטוב ביותר - קומדיה או מוזיקלי ב-1995 עסק בחזיר אשר רוצה להיות כלב רועים. הלהקה הבריטית פינק פלויד מתייחסת רבות לחזיר, ובאלבומם שלושה מחמשת השירים בו עוסקים בחזירים.

נחשים

קוברה הוא שם כללי למספר מינים של נחשים ארסיים מאוד המשתייכים למספר סוגים שונים במשפחת הפתניים. מיני הקוברות השונים נפוצים בדרך כלל באזורים טרופיים ומדבריים או מדבריים-למחצה ביבשות אסיה ואפריקה. על אף שבמשפחת הפתניים סוג מסוים נקרא קוברה, ישנם מיני נחשים שאינם משתייכים לסוג זה אך למרות זאת מסווגים לרוב כקוברות.
המאפיין ההתנהגותי הבולט של רוב מיני הקוברה בעת סכנה הוא הרמת אזור הגוף העליון ומתיחת עור רפוי המצוי בשני צידי הצוואר (על ידי עצמות הצוואר), וזאת במטרה ליצור מראה מאיים ומרתיע. צבע מיני הקוברות השונים נע בין שחור או חום כהה לצהוב או קרם ולעתים אף אדמדם. אורכם הממוצע של רוב המינים נע בין 1.5 ל-3 מטרים, אך הגדול ביותר, רב פתן מלכותי, מגיע לאורך של יותר מחמישה מטרים.
הקוברה ניזונה בעיקר ממכרסמים קטנים, זוחלים קטנים אחרים, עופות וביצים. באזורים בהם אזור המחייה של הקוברה חופף למגורי אדם לעתים קורים מקרי הכשה, שחלקם מובילים למוות. אויביה הטבעיים של הקוברה, מלבד האדם, הם הנמייתיים ועופות דורסים. הקוברות מטיבים לטפס על עצים. אחד ממיני הקוברה, הקוברה היורקת החיה ביבשת אפריקה, מסוגלת לירוק את ארסה למרחק של מספר מטרים, והיא מכוונת בדיוק מפתיע יחסית לאזור העיניים.
לקוברה חשיבות סמלית בהינדואיזם (ראו נאגה). קוברת המשקפיים נחשבת קדושה בהינדואיזם ומהווה את אחד מסמליו של שיווה, ואילו במצרים העתיקהלקוברה המצרית היה מעמד קדוש. באזור הודו או פקיסטן, מאלפי נחשים מיוחדים מציגים לעתים קוברות "מאולפות" כביכול לקהל. המאלף חולב את ארסו של הקוברה או עוקר את שיני הארס שלו, ומנגן בסוג מיוחד של חליל. הקוברה הוא חירש לחלוטין או מסוגל לשמוע צלילים מסוימים בלבד, ולמעשה הוא אינו מכיש את מאלפו בגלל התנועה הבלתי פוסקת של החליל אחריה הוא עוקב, התנהגות שנראית לצופה מהצד כמעין ריקוד של הקוברה.

צפע החרמון הוא מין נחש ארסי, האנדמי לאזורים ספורים בהרי הלבנון, בסוריה, בחרמון הסורי והישראלי וייתכן שאף במספר אתרים נוספים ברמת הגולן. ככלל, בית הגידול שלו נמצא בגובה רב, בין 1,500 ל-3,000 מטרים בערך. צפע החרמון משתייך לסוג צפע שבמשפחת הצפעוניים.
מבחינה גנטית, צפע החרמון קרוב לצפע הארצישראלי, אולם הוא קטן ממנו וצבעיו שונים. צבעו הכללי אפור עם כתמי רוחב שחורים. משקלו של פרט בוגר נע בין 200 ל-270 גרמים ואורכו המרבי בסביבות 60-75 סנטימטרים. הגוף רחב ועבה יחסית, והראש משולש בצורתו, בדומה לראשם של חלק ניכר מהנחשים הארסיים. בקרב צפע החרמון קיימים שני מופעים עיקריים בצבעי הגוף. האחד הוא חום ועליו כתמים חומים (זהו המופע הנדיר מבין השניים), השני הוא אפור ועליו כתמים כהים, שצבעם קרוב לשחור. מעל כל עין קיים מעין מבנה קשקשים המסוכך עליה. לא קיימת דו-צורתיות זוויגית מבחינה מראה הגוף, אולם הזכר גדול במעט מן הנקבה. אורך הזנב נע בין 7 ל-10 אחוזים מאורכו הכולל של הגוף. קשקשי הראש קטנים באופן ניכר מקשקשי הגוף.
בעת החורף קשה לאתר את צפע החרמון, משום שבזמן זה הוא ספון במאורתו או נח מתחת לסלעים. בהיותו יצור פויקילותרמי (בעל "דם קר"), עליו לנסות לחסוך באנרגיה בעת החורף הקר יחסית ששורר באזור תפוצתו. בקיץ, לעומת זאת, ניתן למצוא את צפע החרמון נע בנוף סלעי ובין הצמחייה, או רובץ על בול עץ או על סלע שפונה אל השמש במטרה לאגור חום בשעות היום. צפע החרמון אינו מרבה לטפס על עצים.
תזונת צפע החרמון מבוססת על מכרסמים קטנים וייתכן שגם על לטאות. כמרבית הצפעוניים, נקבת צפע החרמון משריצה צאצאים חיים, ולא מטילה ביצים. ההשרצה מתרחשת בקיץ. אורך הוולדות נע בין 15 ל-20 סנטימטרים, ומיד לאחר היוולדם הם נפרדים מאמם, הולכים לדרכם ונעשים עצמאיים. אין ידע רב על מידת הארסיות של המין, ולא נרשמו מקרי מיתה בישראל, אולם נראה כי הוא מסוכן לאדם. שיני הארס ממוקמות בקדמת הפה. צפע החרמון פעיל בעיקר בשעות היום, בין השאר מפני שקשה לזוחלים לפעול במזג האוויר הקר ששורר בגבהים שבהם הוא חי.
הפרט הראשון נתגלה בלבנון בשנת 1898. צפע החרמון נתון בסכנת הכחדה. ארגון ה-IUCN מגדיר אותו כמין בסכנת הכחדה, שיש סיכוי גדול שייכחד מהטבע. נראה שמצב זה נובע מכך שהאוכלוסייה הקטנה מוגבלת לאזורי-תפוצה לא גדולים. על פי הערכת ה-IUCN, שטח התפוצה של צפע החרמון עומד על כ-5,000 קילומטרים רבועים בלבד, ומכל מקום אין הוא מצוי בצורה נרחבת בכל אזור זה; ידוע על כ-10 אתרים ספציפיים בהם מצוי צפע החרמון דרך קבע. בנוסף, האוכלוסייה המעטה שקיימת מתחלקת בין אזורים מרוחקים יחסית, ולכן קיים חוסר גיוון גנטי באוכלוסיית צפע החרמון. רעיית-יתר הורסת את שטחי המחיה של צפע החרמון, וקיימת מגמת ירידה בממדי האוכלוסייה.
לא ידוע על תת-מינים של צפע החרמון.

אנקונדה כהה לעתים אנקונדה ירוק או ירוקה), מין של נחש חנק בסוג אנקונדה.
האנקונדה הינו גדול הנחשים המודרניים. אורכן של הנקבות עשוי להגיע לשמונה מטרים, ומשקלן קרוב ל-100 ק"ג. מרבית זמנו הוא שוהה בנהרות ובביצות ומיטיב לשחות ולצלול. הוא אינו ארסי. בכל השרצה של הנקבה יש 30-40 ולדות שאורכם כ-70 ס"מ. אלה מסוגלים לתפקד מיד עם צאתם לעולם. צבע עורו ירוק זית ועל גבו כתמים כהים וצהובים לכל אורכו. דפוס הכתמים ייחודי לכל פרט. ראשו משולש ולסתותיו ארוכות. הן מחוברות ביניהן על ידי גידים בעלי גמישות רבה, והודות לכך הוא מסוגל לבלוע טרף הגדול בהרבה מהיקף גופו. העיניים והנחיריים נמצאים בצד העליון של הראש כדי שיהא מסוגל להתבונן ולנשום כאשר גופו בתוך המים.
את מזונו מוצא האנקונדה בסמוך למים. הוא צד מן המארב, אם במים ואם מענפי העץ. בתנועה זריזה הוא לופת את טרפו בגופו הארוך וכורך אותו סביב גוף הטרף עד שנמחצות ריאותיו ועל ידי כך הוא נחנק. האנקונדה לא שובר את עצמות הקרבן במהלך החניקה, כיוון שעצמות שבורות עלולות להיות חדות מאוד ולחתוך את בטנו לאחר הבליעה. כאשר חש האנקונדה שהלמות הלב פסקה, הוא משחרר את החיה מליפופו ובולע אותה בהכניסו תחילה את הראש אל פיו. האנקונדה נמצא בראש מארג המזון באמריקה הדרומית, והוא מסוגל להמית ולאכול טורפים עזים אחרים כמו קיימן שחור ויגואר. כאשר מגיעה השמועה לאחד מכפרי האינדיאניםשל היערות כי באגם כלשהו נצפה אנקונדה, די בכך כדי שלא יפקדוהו במשך תקופה ארוכה למדי.

פתן שחור הוא נחש ארסי ממשפחת הפתניים. הוא היחיד ממשפחה זו החי בישראל.
הפתן השחור בעל גוף שחור, ראש צר ועיניים קטנות וכהות בעלות ראייה חלשה, ארכו מגיע עד ל-1.2 מטרים והוא חי בחולות ואזורים סלעיים. הפתן השחור נפוץ במזרח התיכון, באזורים ערבתיים ובמדבריות. הוא נמשך לאזורים מיושבים ונמצא לרוב מתחת לפני האדמה. הוא משתמש בראשו דמוי היתד על מנת להתחפר בה.
במשך היום שוהה הפתן השחור במערות ונקיקים, ופעיל בלילה. תזונתו מורכבת בעיקר ממכרסמים, ציפורים, לטאות ועכברים, והוא ניזון גם מנבלות. בשל איטיותו הרבה משמש אותו חוש ריחו המפותח כדי למצוא ולצוד את טרפו. לאחר שמצא טרף, הוא מכיש אותו הכשה ארוכה, ומשחרר אותו רק לאחר מותו, אזי הוא בולע אותו באיטיות.
הנקבה מטילה 10 עד 17 ביצים, והיא שומרת עליהן במשך חודשיים עד לבקיעתן. ברגע בקיעתם מגיעים הנחשים לאורך של 25 סנטימטרים, וכעבור חמש שנים לגודל של מטר ויותר.
כמו לפתנים אחרים במשפחתו, לפתן השחור שיני ארס הנמצאות בחלק האחורי של הלסת. על כן אינו בדיוק מכיש, אלא נושך. כדי שהארס יוחדר לגוף קורבנותיו עליו לאחוז בהם ביציבות, ולכן אם וכאשר הוא נושך קורבן, הקורבן יכול להשתחרר עוד בטרם חדירת הארס. אך כאשר חדר הארס אל הגוף, הוא משפיע על מערכת העצבים, על השרירים ועל מערכת הנשימה, וגורם לחנק עד מוות.

ממבה שחורה הוא הנחש הארסי ביותר בסוג ממבה (שבו גם ממבה ירוקה) ממשפחת פתניים בעלי עצמת ארס גבוהה במיוחד לפי מדד הרעילות LD50 (מתייחס לכמות החומר אשר קוטלת 50% מחיות המעבדה). זהו גם הנחש המהיר בעולם המסוגל להגיע למהירות של 20 קמ"ש. אורכו של נחש ממבה שחורה בוגר נע בין 2.5 ל 4.5 מטרים. בניגוד לשמו צבעו של הנחש הוא אפור. שמו נובע מן הצבע השחור של פיו.הממבה השחורה חיה באזורים המכוסים בצמחיה נמוכה כגון שיחים צפופים, במקומות אלו ימצא מזונה של הממבה המהווה בעיקר ציפורים קטנות ומכרסמים.
הממבה השחורה שוכנת במחילות, בעצים או באדמה. לפעמים היא משתכנת במחילות של חרקים או זוחלים שהיא צדה. הממבה השחורה צדה את טרפה ביום ובלילה. בעת ציד הנחש מכיש את החיה פעם אחת ומחכה שרעל העצבים הנמצא בארס יפעל וישתק אותה. תהליך זה קורה תוך מספר דקות ובמקרים מסוימים אפילו תוך מספר שניות. במקרה שהטרף הוא ציפור, הנחש יתפוס אותה מיד אחרי ההכשה כדי למנוע ממנה לעוף.
עונת הרבייה של נחשי ממבה שחורה היא בסוף האביב ותחילת הקיץ. הנקבה מטילה כ- 10-25 ביצים. הצאצאים עצמאיים מרגע שבקעו מן הביצה, ומסוגלים לטרוף חולדות מרגע בקיעתם .הממבה השחורה הוא אחד הנחשים הקטלניים בעולם במיוחד בגלל תוקפניותו הרבה. כאשר הוא חש מאוים הוא מכיש לעתים קרובות גם אם לא מתגרים בו. הוא נחשב לנחש התוקפני ביותר בעולם [דרוש מקור]. כמות הארס בהכשה אחת שלו מספיקה להרוג בין 20 ל 40 בני אדם. ההכשה של הנחש היא קטלנית ביותר. אם המוכש לא מקבל נוגדן תוך זמן קצר הוא מת.
ממבה שחורה מסוגלת לנפח עד שליש מנפח גופה, כדי להיראות יותר גדולה, לאיים ולהפחיד את התוקפים בדומה לנחש הקוברה.
בעת הכשה הנחש מושיט את ראשו קדימה, שורק שריקה רמה ומכיש. במקרים שבהם הנחש מרגיש שהוא מכיש בשביל הגנה על עצמו הוא נוהג להכיש כמות כפולה של ארס ולכן הוא כה קטלני. בנוסף הנחש מכיש מספר פעמים את המוכש. בניגוד לנחשים אחרים, הממבה השחורה מכישה לעתים גם בראש.הממבה השחורה הוא הנחש השביעי הכי ארסי על היבשה ועשירי מבין הנחשים הארסיים ביותר בעולם, הממבה השחורה הוא הארסי ביותר מבחינת מהירות השפעת הארס. בממוצע אדם יכול למות מהכשה של ממבה שחורה תוך 60 דקות עד 3 שעות, במקרים מסויימים אדם שהוכש יכול למות תוך כ-30 דקות ולעתים בלא פחות מ-10 דקות (בפתני הים הארסיים ביותר כדוגמא הנחש הנחשב לארסי ביותר בעולם פתן ים כהה פסים זה יכול להגיע לפחות מ-10 דקות הכשה מנחש זה יכולה להרוג כ-1000 עד 1800 אנשים, אך הם אינם באים במגע עם אדם אלא במקרה נדיר ביותר), כפוף לעוצמת ההכשה המסוימת ורגישות האדם. ארסה של הממבה השחורה נקרא על שם הסוג ממבה  ארס זה מכיל רעלן עצבים ותרכובות נוספות של רעלני עצבים אחרים הנקראים וכתוצאה מכול הפעילות שלהם הארס עובר במהירות רבה. בעת הכשה הנחש מזריק 100-120 מ"ג ארס לגוף המוכש אך הוא מסוגל להזריק גם 400 מ"ג. כמות של 10-15 מ"ג מהארס קטלנית לבן אדם בוגר.
בעוצמת הארס הנמדד במדד הרעילות LD50, בלי להביא בחשבון את כמות הארס המוזרק, יש ארסיים ממנו והוא רק עשירי מבין ככל הארסיים ושביעי בין נחשי היבשה עם ערך של 0.185.הסימפטום הראשוני בעת הכשה הוא כאב חזק מאוד באזור המוכש. לאחר מספר שניות המוכש מרגיש דקירות קטנות בגפיים, צנחת בעיניים, הפרשת רוק, חיזיון, הזעה וקושי להזיז שרירים (בעיקר את הפה והלשון). אם תוך זמן קצר המוכש לא מקבל טיפול רפואי ונוגדן הוא מתחיל להרגיש בחילה, קושי לנשום (קצרת), בלבול ושיתוק. לבסוף, המוכש מקבל עוויתות, כשל נשימתי, איבוד הכרה ולבסוף מוות ממחנק הנובע משיתוק השרירים המיועדים לנשימה (קריסת הריאות).

הזעמניים היא הגדולה במשפחות הנחשים ומונה כ-1800 מינים (בארץ ישראל כ-27 מינים) שונים המקובצים בשלוש קבוצות:
חסרי שיני ארס או בלתי ארסיים.
בעלי שיני ארס אחוריות או ארסיים למחצה.
בעלי שיני ארס קדמיות וארסיים.
מצויים בין קו הרוחב 65 מע' צפון לבין קו הרוחב 45 מע' דרום.
על מנת לתפוס את המזון, משתקים הזעמניים את טרפם והורגים אותם על ידי חניקתם באמצעות היכרכות סביבם או מחיצתם על הקרקע. בנוסף, יש מינים אשר בולעים את טרפם בעודו בחיים. אחרים מכישים את הטרף עם שיניהם האחוריות.
רוב הזעמניים מטילים ביצים, אך יש מינים המשריצים.
הזעמניים מופיעים בכל הצבעים. על ראשיהם מגינים גדולים דמויי מרצפות מסודרים סימטרית. עיניהם גדולות וצורת קשקשי הגב היא מעוינת וקצותם מעוגלות. בחלק הגחון המגנים רחבים, גדולים, רעופים ובטור אחד. כאשר מגיעים לאזור גחון הזנב המגנים מסודרים רק בטור אחד. אצל הזעמניים הזנב רק הולך וצר ככל שמתקדמים לקודקודו, ובניגוד למשפחות אחרות, כלל אין שרידי גפיים.
על אף שרוב המינים אינם ארסיים, קיימים כמה מינים ארסיים בעלי שיני ארס אחוריות בלבד. אך גם במינים הארסיים אין סכנה לאדם. כמו שאר הנחשים, הזעמניים בתרדמה בחורף הקר. חלק מן המינים יהיו פעילים ביום, חלקם בלילה וחלקם, במשך כל היממה.
כאשר נתפסים הזעמניים, הם עלולים לנשוך ולאיים בהפרשה מריחה רע. בנוסף, הם נושפים ו'מתחפשים' לנחשים מזן ארסי על ידי כך שישנו את אופן תנועתם. הם זריזים ובעלי יכולת גמישות רבה, דבר שמקל עליהם במציאת מקום מסתור - מחילה, סדק, נקיק או מים.
מיני הזעמן הנפוצים בישראל משתייכים לקבוצה הראשונה, ומכאן שגם אינם משתייכים לקבוצת הארסיים.

חרקים

דבוראים סדרה במחלקת החרקים הכוללת כ-140 אלף מינים, בעלי מגוון עצום הכולל נמלים, צרעות ודבורים, שטווח גודלם נע בין פחות מ-1 מ"מ ועד ל-50 מ"מ.לרוב מיני הסדרה שני זוגות כנפיים. הכנפיים הקדמיות גדולות יותר והן נצמדות לגב בזמן מנוחה. בראש מצויים זוגמחושים בעל מספר רב של פרקים. עיניהם גדולות ומורכבות, בדרך כלל יש להם 3 עיניות. הלסתות העליונות חזקות וגפי הפה נושכים. חלקם בעלי עוקץ. חלק הגוף המשמש לעוקץ משמש גם להטלת ביצים אצל הנקבות. על-פי רוב מביצים לא מופרות בוקעים זכרים.


הזבובים מהווים תת-סדרה בסדרת הזבובאים. לזבובים זוג כנפיים יחיד, והם ניחנים בכושר תעופה מעולה. שלושת חלקי הגוף - הראש, החזה והבטן, על-פי רוב מאוחים זה לזה ולא ניכרת חלוקה בולטת לפרקים. העיניים מכסות חלק ניכר מהראש. המחושים והבחנינים על-פי רוב קצרים יותר מאשר בתת-סדרת היתושים, ומכילים פחות פרקים.
למינים רבים של זבובים חשיבות כלכלית עצומה. זבוב הבית ומינים נוספים משמשים וקטורים חשובים להעברת גורמי מחלה. הרימות של מינים מסוימים של זבובים הינן טפילות על בני אדם או בהמות. מינים אחרים, כגון פריזבוב ים-תיכוני, הינם מזיקים קשים לגידולים חקלאיים. למינים רבים ישנה חשיבות אקולוגית כמפרקים של חומר אורגני. תכונה זו משמשת לעתים במחקר משפטי, לצורך קביעת מועד המוות בגופות.


חיפושיות היא הסדרה הגדולה ביותר במחלקת החרקים ובטבע בכלל. הסדרה מונה כ-350,000 מינים השוכנים בכל העולם מלבדאנטארקטיקה ונפוצים בעיקר באזורים הטרופיים.
תיעוד המאובנים הקדום ביותר של סדרה זו הוא מתור הפרם, לפני כ-265 מיליון שנה, ומאז חל גיוון רב במשפחות הסדרה. המינים הקטנים ביותר שייכים למשפחת וגודלם 0.3 מ"מ, המינים הגדולים ביותר מהזבליתיים כחיפושית גוליית העשויים להגיע לכ-15 ס"מ.
בעוד שמרבית המינים בסדרה ניזונים ממזון צמחי, רבים טורפים, ניזונים מפטריות או טפילים.
כמו כל החרקים מתחלק גופן של החיפושיות לראש, חזה ובטן. באזור הראש: זוג עיניים מורכבות, מחושים, וגפי פה נושכות. אל החזה מחוברים שני זוגות כנפייםושלושה זוגות רגליים.
הכנפיים הקדמיות, כנפי חפיה נוקשות מגנות על הבטן ועל הכנפיים האחוריות, העדינות יותר. הכנפיים הקדמיות אינן משמשות לתעופה, אך בשעת מעוף הן מורמות כדי לאפשר לכנפי התעופה לנוע. לאחר הנחיתה, הכנפיים האחוריות מתקפלות תחת כנפי החפייה. רוב החיפושיות מסוגלות לעוף, אך מעטות מסוגלות להתחרות בכישורי התעופה של מינים מסדרת הזבובאים. רובן יעופו רק כאשר הדבר הכרחי. ישנם מיני חיפושיות שכנפי החפיה שלהן התאחו זו לזו והן אינן יכולות לעוף, בעוד אחרות הן חסרות כנפיים.
רגליהן בנויות בהתאם לסביבת חייהן-אם להליכה, לקפיצה, לשחייה או לחפירה.
החיפושיות שייכות לחרקים בעלי גלגול מלא. השלב הצעיר מכונה פגית (לארווה) או זחל. ניתן למצוא חיפושיות כמעט בכל בית גידול למעט הים או אזורי הקטבים.


פרפרים הם מספר קבוצות של חרקים בעלי גלגול מלא מסדרת הפרפראים. הקבוצה הטקסונומית העיקרית אליה מתייחסים בתור "פרפרים". חוקרים מסוימים כוללים בתוך קבוצת הפרפרים על-משפחה או שתיים נוספות. חוקרים אחרים מתייחסים אל אלה בתור קבוצות ביניים בין פרפרים לעשים, או בתור עשים לכל דבר. קבוצת הפרפרים היא מונופילטית או פאראפילטית, בהתאם לקבוצות השונות אותן כוללים בתוכה.
הזחלים בסדרה זו הם מטיפוס זחל אמיתי, ומתקיימים על-פי רוב מאכילת חלקי צמחים. לזחלים צורה גלילית. בראשם מספר עיניות, לסתות חזקות, שלושה זוגות רגליים (בכל פרק חזה זוג רגליים) ובנוסף כחמישה זוגות רגליים מדומות, לאורך הבטן. הגולם בדרך כלל מטיפוס חנוט.
הבוגרים מתאפיינים בשני זוגות של כנפי תעופה המכוסות בקשקשים, וכן בגפי-פה מוצצים, והם ניזונים מצוף פרחים ומהפרשות שונות של בעלי חיים. צבעיהם המגוונים של הכנפיים מיועדים להסוואה, לאזהרה או למשיכת בן זוג, והם יכולים לנבוע ממספר גורמים: מבנה מיוחד של קשקשים בגדלים שונים, סידור מיוחד של הקשקשים, או חומרים כימיים שונים בקשקשים. הזכרים הבוגרים נמשכים לנקבות, בעיקר בעקבות הפרומונים המופרשים מגופן. במינים מסוימים הבוגרים נודדים למרחקים של אלפי קילומטרים.החיזור מתחיל כשנראתה הנקבה. הזכרים נמשכים לנקבות על ידי הצבעים האולטרה סגולים שבכנפיהן, המהווים איתות מנצנץ לבני זוגם. עם זאת אצל הזכרים הצבעים הם לרוב מגוונים יותר מאשר הנקבות. כנפיהם של זכרי הכחלילים צבען כחול, ירוק-כחול, כחול- סגול או כתום אדמדם. בעוד שכנפי הנקבה הן חומות כהות. יש שהמחושים של הזכרים גדולים ורחבים יותר האלה של הנקבות. כמו כן מכוסה הבטן של הנקבה בשערות צפופות וצמירות החסרות אצל הזכר. מכך ניתן לדעת ולגלות כי הפרפרים משתמשים בצורת החיזור באמצעות התקשטות. ובכך יש פה גם דו צורתיות מינית - "לבוש כלולות".בעולם כולו יש כ-20,000 מיני פרפרים. בכל אירופה נמצאים כ-230 מינים של פרפרים; בטורקיה כ-310 מינים; ביוון כ-170 מינים; בלבנון ובארץ ישראל (כולל בחרמון) נאמד בכל אזור בכ-140; ובסיני רק 4 מינים. חלק ממיני הפרפרים במדינות המפותחות נמצאים בסכנת הכחדה. הסיבות לכך מגוונות. חקלאות מפותחת ושימוש בכימיקלים, זיהום אוויר, תעשייה ובנייה עירונית, וכן צייד של פרפרים. על פי דובי בנימיני הפרפר הינו "אינדיקטור אקולוגי מושלם" בשל רגישותו וניידותו, והעלמו מאזור מסוים עלול לרמוז על סכנות אקלוגיות בו. כדי לטפח פרפרים יש להימנע מלפגוע בהם וכל אזרח יכול לגדל בגינתו או במרפסת שלו צמחים המתאימים לפרפרי האזור, והמסייעים להם להתרבות.


נמליים משפחה בסדרת הדבוראים.
הנמלים נמצאות בכל היבשות פרט לאנטארקטיקה. רק במספר מועט של איים גדולים, כמו גרינלנד, איסלנד, חלק מפולינזיה ואיי הוואי, אין אוכלוסייה מקומית של נמלים.הנמלים ממלאות תחום רחב של נישות אקולוגיות, ומסוגלות לנצל תחום רחב של מזונות. רוב המינים הם אוכלי-כל, אך לא כולם.
ההצלחה של הנמלים מתבטאת גם בביומסה שלהן - המסה הכוללת של חומר שנמצא בנמלים חיות. לפי הערכות שבוצעו בסביבות שונות, הביומסה הכוללת של הנמלים מהוה 10% עד 30% מהביומסה הכוללת של כל החיות היבשתיות, שיעור שעולה על זה של כל החולייתנים יחד. ההצלחה של הנמלים מיוחסת לארגון החברתי המפותח שלהן, וכן ליכולתן לשנות את מקום המגורים שלהן, לנצל משאבים מסוגים שונים, ולהגן על עצמן. חברות של נמלים מתאפיינות בחלוקת עבודה, תקשורת בין פרטים, ויכולת לפתור בעיות מורכבות.
הנמלים פיתחו מערכות יחסים מורכבות עם מינים אחרים, וביניהן חיקוי, שיתוף פעולה וטפילות.
גודלן של הנמלים נע בין 0.75 ל-52 מילימטר. צבעיהן משתנים: רובן אדומות, חומות או שחורות, יש גם כמה מינים ירוקים או צהובים, ולכמה מינים טרופיים ישנו גוון מטאלי. כיום ידועים יותר מ-12000 מינים (הערכה גבוהה יותר אומרת שיש 14000), כאשר הגיוון הגדול ביותר נמצא באזורים טרופיים. קיימים מאגרי מידע מקוונים של מיני נמלים, המסייעים לחוקרים לעקוב אחרי המינים הידועים והמינים החדשים שמתגלים מפעם לפעם. הקלות היחסית שבה ניתן ליצור מנמלים קבוצות-דגימה גרמה לכך שהן משמשות כמין מייצג במחקרים על שונות ביולוגית.
אחד הסוגים הבולטים בארץ ישראל הוא נמלת קציר - מצויים בישראל כ-15 מינים ותת-מינים שלהלנמליים גוף המורכב משלושה חלקים: ראש, חזה ובטן. לנמליים שלושה זוגות רגליים. זוג רגליים היוצא מהחלק העליון של החזה, ושני זוגות רגליים היוצאות מהחלק התחתון של החזה. בראשן ישנו זוג מחושיםהמאפשרים להן:
הרחה - הנמלים מבחינות בריחות רבים, התקשורת בין חברי המושבה נעשית בעזרת פרומונים (חומרי הפרשה בעלי טעם וריח). לדוגמה: פרומון שביל המסמן את השביל למקור מזון. הנמלים מרבות לנקות את מחושיהן, מכיוון שכל גרגר לכלוך עליהם מפריע להן בהרחה.
מישוש - הן נוגעות במחושיהן אלה באלה כדי להבחין בין בנות קן לפולשים, וכדי להפיץ מידע על מקור מזון חדש או על סכנה. חוש המישוש מפותח אצלן מאד.
בנוסף למחושים יש לנמלים גם זוג צבתות (מנדיבולות) המשמשות אותן לאחיזת מזון וללחימה.
הנמלה מתפתחת בגלגול מלא: מביצה לזחל, ההופכת לגולם ואחר כך לנמלה בוגרת.
הנמלה מתחילה את חייה כביצה. אם הביצה מופרית, הצאצא יהיה נקבה; אחרת, הוא יהיה זכר (ראו פלואידיות).
בשלב הזחל, הנמלה אינה יכולה לזוז, ונמלים אחרות ("פועלות" במושבה) דואגות להאכיל אותה. האכלה נעשית - הנמלה הפועלת יורקת מזון מהזפק שלה לתוך הפה של הזחל. במינים מסוימים מאכילים את הזחלים גם במזון מוצק שהובא מבחוץ, או בביצים לא מופרות שהוטלו במיוחד למאכל, ולפעמים גם מוציאים אותן מהקן כדי שיוכלו לאכול טרף שנלכד בחוץ.
סוג התזונה שנותנים לזחלים הוא שיקבע אם הזחל יתפתח, בסופו של דבר, להיות מלכה או פועלת, ואיזה סוג של פועלת.
הזחל משיר את עורו כמה פעמים בתהליך הגדילה שלו, עד שהוא הופך לגולם. הגולם עטוף בעטיפות שאינן צמודות לגופו
זחלים וגלמים צריכים להיות בטמפרטורה קבועה כדי להתפתח כראוי, ולכן הנמלים הפועלות מעבירות אותם לעתים קרובות מתא לתא בקן.
נמלה הבוקעת מהגולם כפועלת, מתחילה שלב זה של חייה בטיפול במלכה ובזחלים. לאחר מכן היא עוברת לעבוד בחפירה ועבודות אחרות הקשורות לתחזוקת הקן. לאחר מכן היא עוברת לעבוד בהגנה ובחיפוש מזון. החלפת ה"מקצוע" נעשית במהירות רבה. הסבר אפשרי לסדר זה של עבודות הוא, שהגנה וחיפוש מזון הן פעולות מסוכנות עם סיכוי גבוה להיפגע ולמות, ולכן משתלם יותר שדווקא הנמלים הזקנות יותר, שממילא עומדות לסיים את חייהן, יעבדו בעבודות אלו.
תוחלת החיים של נמלים נקבות נעה בין שנה אחת לשלוש. לעומתן המלכה יכולה לחיות כ- 30 שנה. הזכרים, לעומתן, חיים רק מספר שבועות בודדים. אורך החיים הממוצע של מלכת נמלים הוא פי 100 מזה של חרקים אחרים באותו גודל החיים לבד.
באזורים טרופיים, הנמלים פעילות במשך כל ימות השנה, אולם באזורים קרירים יותר, הן אינן פעילות במהלך החורף אלא נכנסות לתרדמת חורף. יש מינים שבהם רק הנמלים הבוגרות נכנסות לתרדמה, ויש מינים שבהם גם הזחלים נכנסים למצב של הפסקה בהתפתחות (דיאפאוזה).
הנמלים חיות במושבות, כל מושבה עם קן משלה. התנהלותן של המושבות מורכבת מאוד וגם מגוונת מאוד אצל מינים וסוגים שונים. גם מבנה הקן וצורת הבנייה שלו שונים בין מינים שונים. לדוגמא: נמלת הקציר השחורה חופרת את הקן שלה מתחת לאדמה, ואילו הבנאית הישראלית בונה את הקן כתלולית אדמה. הכידן הצהוב בכלל נודד מקן לקן בתכיפות גבוהה.
בכל מושבה יש בעלי תפקידים שונים: מלכה, זכרים, פועלות וחיילות, ומבנה גופן מותאם לתפקידן.
המלכה היא הנמלה היחידה בקן המסוגלת להתרבות. כל הנמלים בקן הם צאצאים שלה. בדרך כלל יש בכל קן מלכה אחת בלבד, אך יש מיני נמלים שבקן שלהן יש כמה מלכות, או שאין אף מלכה. מושבות שיש בהן מלכה נקראות, ומושבות שאין בהן מלכה נקראות. הזכרים הם בעלי כנפיים, ונקראים "בטלנים". ברוב ימי חייהם הם לא עושים שום דבר פרט לאכילה. תפקידם היחידי בקן הוא להפרות את המלכה, על מנת להמשיך את הדור. אצל מינים רבים הזכרים אינם חיים בקן דרך קבע. הם בוקעים לקראת עונת הזיווג, ומתים זמן קצר אחריה.
הפועלות מבצעות את כל מטלות המושבה, כולל איסוף מזון, הרחבה וחפירה של הקן, טיפול במלכה ובביצים, ואיסוף מים. מרבית הנמלים הנראות בחוץ הן פועלות. אצל מינים מסויימים יש "חלוקת תפקידים" גם בקרב הפועלות, כאשר חלק מהפועלות אחראיות על עבודה בתוך הקן, וחלק על עבודה מחוץ לקן.
החיילות קיימות רק בחלק ממיני הנמלים, לרוב במינים גדולים. תפקידן להגן על הפועלות ועל המלכה מאויבים ונמלים אחרות.
שק הביציות של המלכות והפועלות מנוון, ולכן הן אינן מסוגלות להתרבות. ניוון זה נגרם באמצעות פרומון שהמלכה מפרישה. פרומון זה, המכונה "פרומון המלכה", גורם גם לזיהוי המלכה על ידי הנמלים האחרות, וכך משמר את מבנה הקן כפי שהוא.
לכל נמלה תקופת הזדווגות אחרת. לפני תקופת ההזדווגות מולידה המלכה נקבות שלא יהפכו לפועלות או חיילות, אלא יוכלו להזדווג ולהתרבות. נמלים אלה יהפכו אחר כך למלכות בקנים אחרים. לעיתים המלכה מולידה גם זכרים לקראת עונת ההזדווגות. בעונת ההזדווגות הזכרים והמלכות לעתיד יוצאים החוצה מהקן. הם מתחילים לעופף ומזדווגים תוך כדי תעופה. הזכרים מתים זמן קצר לאחר מכן. תופעה זו מכונה "מעוף כלולות". יש נקבות שמזדווגות עם כמה זכרים. לנקבות ישנן שחלות וכיס שבו נאגרים תאי הזרע למשך שנים ספורות, וכך מתאפשרות הפריות חוזרות ללא נוכחות זכרים.
לאחר סיום מעוף ההזדווגות, הנקבות המופרות מחפשות מקום להקים בו קן חדש, שבו הן יהיו המלכות. הן משירות את שני זוגות הכנפיים שלהן, ומתחילות להטיל ביצים ולטפל בהן. הפועלות הראשונות הבוקעות מהביצים הן חלשות יחסית, ובכל זאת הן מתחילות מיד לעבוד - הן מרחיבות את הקן, מחפשות מזון ומטפלות בביצים האחרות.
במינים שבהם ישנן כמה מלכות בקן, ייתכן שמלכה אחת תעזוב את הקן עם כמה פועלות, והן ילכו להקים קן חדש. תהליך זה דומה לתהליך הרבייה המקובל אצל דבורים.
ישנם מינים של נמלים שבהן הנקבות מסוגלות להתרבות על ידי רביית בתולים באחד ממיני הנמלים, הנקרא, יש רק נקבות.
נמלים מתקשרות ביניהן בעזרת פרומונים - חלקיקי ריח. צורה זו של איתות כימי מפותחת יותר בנמלים מאשר במשפחות אחרות של דבוראים. כמו חרקים אחרים, הנמלים קולטות ריחות בעזרת זוג מחושים ארוכים, צרים וניידים. המחושים מספקים מידע על הכיוון והעוצמה של הריח. מכיוון שרוב הנמלים חיות על הקרקע, הן נוהגות להשאיר פרומונים על הקרקע כדי להעביר מסרים לנמלים אחרות. במינים הנוהגים לחפש מזון בקבוצות, נמלה שמוצאת מזון מסמנת בעזרת פרומונים את המסלול מהמזון שמצאה אל הקן. נמלים אחרות צועדות על המסלול אל מקום המזון. אם גם הן מצאו שם מזון, הן מחזקות את עוצמת הסימון כאשר הן חוזרות לקן, אך אם הן גילו שהמזון נגמר, הן חוזרות לקן מבלי לחזק את הסימון, וכך במשך הזמן הסימון ייעלם.
התנהגות זו עוזרת לנמלים להתמודד עם שינויים בסביבתן. לדוגמה, כשהמסלול המוכר אל מקור המזון נחסם על ידי מכשול, הפועלות יוצאות מהמסלול כדי לחפש מעקף. נמלה שהצליחה למצוא מעקף, מסמנת את המסלול הקצר ביותר בדרכה חזרה. ככל שהמסלול מוצלח יותר, כך יהיו יותר נמלים שילכו בו ויחזקו את הסימון, וכך בהדרגה מצליחה קבוצת הנמלים למצוא את המסלול הטוב ביותר.
חוקרים בפקולטה למדעי המחשב בטכניון פיתחו אלגוריתמים מבוזרים לחקירת רשת האינטרנט, המדמים את אופן פעולתן של הנמלים המחפשות מזון.
נמלים משתמשות בפרומונים גם למטרות אחרות. נמלה שנמעכה משדרת פרומוני אזעקה, הגורמים לנמלים סמוכות להיכנס למצב של מתקפה, ומושכים נמלים ממקומות מרוחקים יותר. מינים מסוימים של נמלים משתמשים ב"פרומוני הטעיה", כדי לבלבל נמלים עוינות ולגרום להם להילחם זו בזו.
פרומונים מיוצרים על ידי בלוטות שנמצאות במקומות שונים בגוף הנמלה - על הגב, החזה, השוקיים, האחוריים ועוד.
לפעמים הפרומונים מעורבבים עם האוכל ומועברים על ידי האכלה מפה לפה, וכך מעבירים מידע ו"חדשות" תוך כדי האכילה. זה גם מאפשר לנמלים לדעת מה תפקידן של נמלים אחרות במושבה. במיני נמלים עם מלכה, הפועלות מתחילות לגדל מלכות חדשות במושבה ברגע שהמלכה הנוכחית מפסיקה לייצר פרומון מסוים, דבר שמראה שהיא כבר זקנה ויש למצוא לה מחליפה.
יש נמלים שמייצרות צלילים על ידי צרצור - חיכוך איברי גוף זה בזה. צלילים אלה משמשים לתקשורת עם נמלים במושבה, או עם מינים אחרים.

דג זהב

דג זהב הוא דג ממשפחת הקרפיוניים, שחי במים מתוקים.
מקורו של דג הזהב שנוי במחלוקת בקהילה המדעית. התאוריה המקובלת כיום היא שדג הזהב הוא מוטציה גנטית של הקרפיון מסוג. התאוריה נסמכת על הטענה העיקרית לפיה לשני הדגים יש את אותו מספר כרומוזומים, 100, בעוד שבשאר בני משפחת הקרפיוניים מספר הכרומוזומים הוא 50 בלבד.
תאוריה אחרת רואה את מקור דג הזהב בקרפיון.
דג זהב בר הוא דג בצבע אפור-כסוף בעל מבנה גוף פשוט, החי במים קרים. המין השתנה משמעותית במשך השנים, בעיקר בעקבות התערבות חיצונית של האדם. דג הזהב המצוי הוא הזן הנפוץ ביותר של הדג. מבנה גופו שונה במקצת מהגזע הטבעי: גופו מוארך וסנפיריו וזנבו קצרים יחסית. הדג נוטה לגוון אדום-זהב אך יכול להופיע גם בצבע כחול, לבן ושחור. הוא יכול להגיע לאורך של עד 30-45 ס"מ ולשקול עד 3 ק"ג בטבע, אך מתקשה להגיע לגודל זה בצורתו המבויתת. הדג יכול להגיע לגיל של יותר מ-40 שנה בטבע, בעוד שבשבי הוא מגיע בדרך כלל לגיל של 6-8 שנים בלבד. בטבע הוא חי בנהרות ונחלים עד עומק מקסימלי של 20 מטר, וניזון מסרטנים, חרקים וחלקיקי אצות. דג הזהב מתרבה בתקופת האביב, כאשר חום המים עומד על 14 עד 16 מעלות. הזכר מגיע לבגרות מינית בגיל שנתיים לערך, בעוד שהנקבה מגיע לבגרות מינית בגיל 3. הנקבות עגולות ומלאות יותר מהזכרים בתקופת הטלת הביצים (הביצים מוטלות בין צמחים מימיים).
בשרו של הדג אינו טעים ומלא בנימים, לכן הוא אינו משמש לאכילה בדרך כלל, ומוחזק בבתים לשם נוי בגלל מגוון צבעיו וצורותיו. כיום מוכרים לנו 5 תתי-מין של דג הזהב.
כיום ישנם זנים רבים של דג זהב עקב הכלאה וברירה מלאכותית. ההבדלים בין הזנים הם בעיקר בצבע ובמבנה הגוף. כיוון שכל זני דג הזהב מגיעים מאותה משפחה ניתן לבצע הכלאות וליצור זנים חדשים של דגי זהב.
הקומט הוא זן שנתבדל מדג הזהב המצוי, והוא הקרוב ביותר למראהו המקורי מכל שאר הזנים. ההבדלים בינו לבין דג הזהב הבר, הם סנפיריו שאורכם לפחות כאורך הגוף של הדג, גופו דומה מאוד במבנהו לגוף דג הזהב המצוי, אך הוא דק יותר והידרודינמי (דבר המאפשר לו לשחות היטב במים). הקומט יכול להיות בצבע אדום או לבן-אדום (כיום ניתן למצוא גם גוונים אחרים של הדג). מוצא הקומט מאמריקה, והוא התקבל אחרי כ-10 שנים של הכלאות על ידי הוגו מולרט בשנת 1880 לערך.
מוצאו של הדג מיפן, ומקורו מזן דג זהב אחר הנקרא דמקין. השובונקין דומה במבנה גופו לקומט וכמוהו בעל זנב יחיד וגוף במבנה הידרודינמי. ההבדל העיקרי בינו לבין הקומט הוא בצבע עורו, הקרוי נקרוס. הנקרוס היא הגדרה להימצאות קשקשים חצי שקופים בצבע מתכתי או בצבע הפנינה, ומתחתם נמצא מרקם מלנין (בשכבת האפיתל התחתונה) שהוא הגורם לדג להבהיק בצבעים אדום, כחול, לבן ושחור. כיום קיימות 3 צורות שונות של דג השובונקין: השובונקין היפני - השובונקין המקורי, צורתו לא השתנתה כמעט במהלך ההיסטוריה. לונדון שובונקין - התקבל בצורתו הנוכחית במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 באמצעות ניסוייה של פמלה וויטינגטון בלונדון. צבעיו אינם מתכתיים וזנבו מפוצל. בריסטול שובונקין - צבע גופו מנומר, סנפיריו מעוגלים יותר מהשובונקין היפני וראשו לרוב אדום.
הוואקין הוא כיום דג הזהב הנפוץ ביותר ביפן. הוואקין דומה לדג זהב הבר, גופו רזה וארוך ובעל זנב קצר וכפול. צבעו בעל גוונים מתכתיים של לבן ואדום. מוצאו ביפן לפני כ-500 שנה.
הג'יקין דומה במראהו לוואקין, אך גופו וסנפיריו קצרים יותר. תכונתו הבולטת היא זנבו הקצר, המחולק לשני חלקים בעלי פינות מחודדות היוצרות כמעין "X" מאחור. בגלל זנבו המיוחד, הדג קרוי גם בשם "זנב טווס". צבעיו הם לבן ואדום אך קיימים גם דגים בעלי צבע כחול בגוון נקרוס. מוצאו ביפן באזור נגויה כנראה מהדג וואקין (אך יש החולקים על כך).
יש רבים הרואים בהפנטאיל ובהריוקין את אותו הדג אף על פי שמוצאם שונה וקיימים הבדלים בצורתם. זאת מכיוון שלשני הזנים הללו חסרות מספר חוליות בעמוד השדרה, המשותפות לכל שאר דגי הזהב. הריוקין בעל גוף קטן ומקומר, ויכול להופיע בכל גווני דג הזהב, דהיינו: אדום, כתום, לבן, שחור ועוד. מקור הריוקין הוא בסין המזרחית, באי ריוקין, ומשם הוא הגיע ליפן.
לעומתו, גופו של הפנטאיל ישר יותר, ומוצאו מסין המערבית. אף הוא, בדומה לריוקין, יכול להימצא בכל צבעי דג הזהב. ההבדל העיקרי בין הריוקין לבין הפנטאיל הוא בצורת הזנב: בעוד שזנבו של הריוקין יכול להגיע עד לגודל גופו, זנבו של הפנטאיל גדול בהרבה ומסתיים בקצוות צרים מאוד המזכירים סרטים. מקורו אינו ברור, יש הטוענים שהוא נוצר מהכלאה בין הוואקין ובין הריוקין, מנגד, יש הטוענים שמקורו ישירות מדג הזהב הבר.
הטוסקין בעל מבנה גוף עגלגל, ויכול להימצא, בדומה לריוקין, בכל גווני דג הזהב. תכונתו הבולטת היא זנבו המפותח מאוד, הנפתח למעין מניפה רחבה. הזנב מונע מהטוסאקין את האפשרות להתרבות, ולכן על מגדליו לבצע הפריה במבחנה על מנת להרבותו. כמו כן הזנב לא מאפשר לדג לבצע תנועות מסוימות, ומעייף את שרירי הגב ועמוד השדרה. מוצאו של הדג מהעיר קוצ'י שביפן.
העדויות הראשונות לקיומו של דג הזהב הן מלפני כ-1000 שנה בסין בזמן שושלת סונג (960-1127). למרות שגם קודם לכן בזמן שושלת ג'ין (420-265) נמצאו אזכורים לקרפיונים שצבעם נוטה יותר לצבע אדום-צהוב מאשר אפור.
לפי האגדה, הדג נמצא לראשונה בהאנגג'ואו שבמחוז ג'ג'יאנג. הדג נחשב לחיה קדושה בגלל צבעו הזהוב, ולכן השלטונות הסינים אסרו את לכידתו.
בגלל מעמדו המיוחד, הורה קיסר סין לבנות בריכה בארמונו בהאנגג'ואו ולגדל בה מספר רב של דגים אלו. עם הזמן, מנהג זה פשט גם בקרב האצולה הסינית, והדג הגיע בהדרגה לכל מחוזות סין. בתקופת שושלת מינג (1368-1644) כתב הרופא הסיני לי שיה צ'אן (1518-1593) בסיפרו "הספר הגדול של מדע הרפואה" שהנוהג לגדל דגי זהב פשט בקרב כל העם בסין.
בשנת 1502 הדג הגיע לראשונה מסין ליפן הסמוכה. הדג הגיע מסין לפורטוגל בשנת 1611, ומשם לשאר אירופה. שמו הנפוץ ניתן לו על ידי קארולוס ליניאוס בשנת 1758. בשנת 1850 לערך הדג הגיע לצפון אמריקה ועד מהרה הפך לנפוץ בכל שטחי ארצות הברית.

קופים

קופים הוא מונח עממי לאוסף מיני בעלי חיים בסדרת הפרימטים, אשר בפועל כוללים את על-משפחת הקופים בעלי זנב ואת תת-תת-תת-הסדרה קופים רחבי-אף. מבחינה טקסונומית המונח "קופים" נחשב כיום כבלתי-תקני, משום שהוא פראפילטי, והמונח המדעי המדויק לקופים הוא דמויי קוף, מיוונית: "בעלי צורת קוף", אשר כולל גם את קופי האדם ואת האדם עצמו. מוצאו האבולוציוני של האדם הוא ממיני קופים קדומים בעידן האוליגוקן.
כיום כוללים הקופים בהגדרתם העממית כ-250 מינים, החיים בעיקר באזורים טרופיים וסובטרופיים באסיה, אפריקה ודרום אמריקה. הם שוכני עצים במקורם וחיו ביערות, אך מינים רבים מהם הסתגלו לחיים על הקרקע בבתי גידול פתוחים כמו סוואנה. בדומה לשאר הפרימטים הם מתאפיינים בגפיים ארוכות וגמישות עם חמש אצבעות בעלות ציפורניים שטוחות, עיניים גדולות הפונות קדימה, אפרכסות אוזן בצורת קונכייה, מיעוט צאצאים בהמלטה וזוג פטמות על החזה. אך בהשוואה לפרימטים ממוצא עתיק יותר, הטרום קופים, הקופים הם פעילי-יום, בעלי מוח גדול יותר יחסית לגופם, אינטליגנציה גבוהה, התנהגות חברתית מפותחת, תקופת התבגרות ארוכה של הצעירים, ויכולת ללמוד באמצעות חיקוי ההתנהגות של קופים אחרים. רובם אוכלי-כל, אם כי כמה מהם מתמחים בתפריט צמחוני של עלים, או
מקור המילה "קוף" בעברית בפסוק מהתנ"ך: "אַחַת לְשָׁלוֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹאנָה אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ, נֹשְׂאוֹת זָהָב וָכֶסֶף, שֶׁנְהַבִּים וְקוֹפִים, וְתוּכִּיִּים" (דברי הימים א פרק ט' פסוק כ'). אין לבלבל את הקופים עם קופי אדם, דוגמת הגיבון או השימפנזה, שהם חסרי זנב.
המונח "קופים" הוא מונח ישן שאיננו תקני כיום בטקסונומיה. זאת משום שעל-פי שיטת הסיווג המודרנית, קבוצות צריכות להיות מונופילטיות, כלומר לכלול את האב הקדמון של הקבוצה ואת כל הענפים שהתפתחו ממנו. המונח המדעי המדויק לקופים הוא תת-תת-סדרה "דמויי-קוף", שהוא מונופילטי משום שהוא כולל בתוכו גם את קופי-האדם ואת האדם עצמו, שמוצאם מקופים קדומים. אך בלשון יום-יום המונח "קופים" לרוב איננו כולל את קופי האדם ואת האדם, ולכן הוא פראפילטי ואינו תקני. בפועל הוא מכליל בתוכו את תת-תת-תת-הסדרה קופים רחבי-אף, שתפוצתם בדרום אמריקה ומצטיינים בזנב לופת, ואת על-משפחת קופים בעלי זנב, שתפוצתם בעולם הישן ורובם בעלי זנב מפותח אך אינו לופת. המיון להלן מראה את מקומם של הקופים ויחסם לאדם בסיווג התקני כיום (רק מספר קטן של קבוצות מייצגות נראות):
בדומה לשאר הפרימטים, הקופים מתאפיינים בגפיים ארוכות וגמישות עם חמש אצבעות בעלות ציפורניים במקום טפרים, עיניים גדולות הפונות קדימה, אפרכסות אוזן בצורת קונכייה, מיעוט צאצאים בהמלטה (לרוב אחד או שניים) וזוג פטמות על החזה.
הגנטיקה של הקופים נחקרת בעיקר על-מנת ללמוד ממנה על הגנטיקה והאבולוציה של האדם. מיפוי כל הגנום של מקוק הרזוס הושלם בשנת 2007. שיעור הדמיון בין גנום המקוק לגנום האדם הוא כ- 93% (בהשוואה ל- 99% בערך בין השימפנזה והאדם), ושיטות שעון מולקולרי מעריכות את הפיצול מן האב הקדמון המשותף שלהם לפני כ- 25 מיליון שנה.
פגם גנטי המשותף לכל דמויי-הקוף - הקופים, קופי האדם והאדם - הוא מוטציה בגן של גולונולאקטון אוקסידז, האנזים האחרון בשרשרת הייצור של ויטמין C בגוף. כתוצאה מכך גן זה הפך לפסאודוגן, כלומר הוא איננו מתורגם לחלבון, ולכן הקופים והאדם נמנים עם מיעוט בקרב החולייתנים שאינו מסוגל לסנתז ויטמין C בכוחות עצמו, ובריאותו תלויה באספקת הוויטמין במזונו. המוטציה התרחשה באב קדמון של דמויי-הקוף לפני כמה עשרות מיליוני שנה, וככל הנראה השתלטה על האוכלוסייה שלו בסחף גנטי, אולי משום שהוא ניזון מפירות עשירים בוויטמין C ולכן לא נזקק לסנתז אותו בעצמו‏. פגם גנטי זה איננו נמצא אצל הטרום-קופים, ולכן הוא שימושי להבדיל את דמויי הקוף מן הטרום-קופים.
כ-250 מיני קופים כיום חיים בעיקר באזורים טרופיים וסובטרופיים באסיה, אפריקה ודרום אמריקה. הם שוכני עצים במקורם וחיו ביערות, אך מינים רבים מהם הסתגלו לחיים על הקרקע בבתי גידול פתוחים כמו סוואנה. רוב הקופים אוכלי-כל, אם כי כמה מהם מתמחים בתפריט צמחוני של עלים, או פירות.
בהשוואה לפרימטים ממוצא עתיק יותר, הטרום קופים, הקופים הם פעילי-יום, בעלי מוח גדול יותר יחסית לגופם, אינטליגנציה גבוהה, התנהגות חברתית מפותחת, תקופת התבגרות ארוכה של הצעירים, ויכולת ללמוד באמצעות חיקוי ההתנהגות של קופים אחרים.
במשך תקופות הפלאוקן והאאוקן, יבשות גונדוונה ולאוראסיה התפצלו אט-אט ליבשות המודרניות, וכתוצאה מכך התפתחה הפרדה בין הקופים רחבי האף, אשר בודדו בדרום אמריקה, לבין הקופים צרי האף בעולם הישן.
בתקופת האוליגוקן הקופים צרי-האף התפצלו לשתי על-משפחות: קופי העולם הישן בעלי הזנב וקופי האדם. קופי-האדם הם באופן כללי בעלי גוף גדול יותר, והזנב שלהם (שבשאר קבוצות הפרימטים הוא לרוב מפותח) התנוון. הם היו בתחילה הקבוצה המצליחה יותר, ומתקופת המיוקן ידועים עשרות מינים מאובנים שלהם על פני אסיה, אירופה ואפריקה. אבל במהלך הפליוקן והפלייסטוקן התהפך הגלגל, וכל קופי האדם פרט לסוג האדם שרדו רק ביערות גשם טרופיים באפריקה ובמזרח אסיה, אולי כתוצאה מתחרות עם הקופים בעלי הזנב, אשר כיום מיוצגים על ידי סוגים מצליחים ומרובי מינים כמו המקוק, הגנון והבבון.

האדם

אדם או אדם מודרני הוא מין או תת-מין של יונקים השייך למשפחת ההומינידים, והיחיד מהסוג ששרד עד ימינו; לפי חלוקה אחת הוא שייך לתת-המין אדם נבון מודרני, ולפי חלוקה אחרת הוא מהווה מין הקרוי אדם נבון. חלוקות אלה והפופולריות שלהן מושפעות בעיקר מממצאים על הקשר בין האדם המודרני לאדם ניאנדרתלי. האדם נמצא כיום בכל היבשות, והוא חי דרך קבע בכולן למעט אנטארקטיקה. האדם נחשב למין מהנדס סביבה שמשנה את סביבתו ואת אזור מחייתו כך שיתאימו לצרכיו.
את האדם מכנים גם "בן-אדם" או "בן-אנוש", ועל מנת לאפיין את תכונותיו אומרים שיש לו תכונות "אנושיות". המילה אדם משמשת הן לתיאור הטקסון, הן לתיאור פרט בודד של אדם מודרני והן לתיאור התרבות האנושית. בהקשר זה, פרהיסטוריה מציינת את תולדות האדם עד המצאת הכתב והיסטוריה מציינת את תולדותיו מהמצאת הכתב עד ימינו.
נכון לנובמבר 2011 יש בכדור הארץ כשבעה מיליארד בני אדם, כאשר השפות הנפוצות ביותר כשפת אם הן סינית מנדרינית (13.22%), ספרדית (4.88%) ואנגלית(4.68%).
כמו כל יצור חי, תכונות האדם, לרבות התנהגותו מושפעות מגורמים תורשתיים ומגורמים סביבתיים (כגון גורמים חברתיים). התחום העוסק בחקר תפוצות האדם נקראאנתרופולוגיה. חקר הנפש והתנהגותו של האדם נקראת פסיכולוגיה. סוציולוגיה עוסקת בהתנהגותו החברתית של האדם, ואתנולוגיה עוסקת בתרבות והאמונה של האדם. בנוסף לזאת, גוף האדם נחקר יותר מאשר גופם של יצורים חיים אחרים בביולוגיה ובמדעי הרפואה. כל המחקר נעשה על ידי האדם עצמו, כלומר, האדם חוקר את עצמו.
ניתן לייחס לאדם מספר תכונות מאפיינות. חלק מהתכונות מופיעות בלא ספק גם אצל בעלי חיים אחרים. יש חוקרי בעלי חיים, כמו טמפל גרנדין שטוענים שאם נחפש היטב, סביר שנגלה שכל תכונה אנושית בודדת מצויה גם אצל בעל חיים אחר כל שהוא ומה שבעצם מייחד את האדם הוא צירוף כל התכונות האלה.
לאדם יכולת למידה מפותחת של החוקיות על פיה פועל העולם. חלק ניכר מן הלמידה, ההופך אותה לשונה מהלמידה הנפוצה בעולם החי, היא רכישת מידע תאורטי רב, הזכור בתבניות זיכרון כלליות וניתן להשלכה על מגוון רחב של מצבים. המידע האנושי מסוגל להתייחס לעצמו כאל אובייקט ולא רק למצבים במציאות, על ידי תהליך הפשטה, תפיסת אובייקטים מופשטים. לדוגמה: אדם מסוגל להתייחס למונחים תאורטיים כלליים כמו חופש, כסף, לוגיקה וצדק, שהם בזכות עצמם אגורים כמידע תאורטי, להשוותם זה לזה ולהתייחס אליהם כאל אובייקטים, למידע.
לאדם יכולת חברתית מפותחת. האדם מסוגל ליצור שימוש מוסכם בסמלים, המאפשרים לו לקיים מערכת תקשורת חברתית מורכבת ביותר, החורגת ממטרותיה האופרטיביות. השימוש בסמלים יוצר לאדם תרבות, על בסיסה הוא מקיים את חשיבתו, בתהליך הנקרא חינוך.
התרבות והיכולת להתייחס לתבניות מידע כאל אובייקטים בעולם, מייצרות את היכולת האנושית לקיים עולם רוחני. העולם הרוחני מכיל התייחסות לעולם המורכב מיסודות שאינם פיזיים, כמו, השכלה, אמונה, חוק ונורמה, זהות וכו'. חקר העולם הרוחני של האדם נקרא פסיכולוגיה.
לאדם יכולת שימוש בשפה מילולית על מנת לתקשר עם בני אדם אחרים, כלומר, יכולת שימוש בסימנים שונים (שהעיקריים בהם קוליים, כתובים וסימני תנועות) קבועים ומוסכמים חברתית, אותם אפשר לצרף לתחביר בעל משמעות. לשפה המילולית מצטרפים סימנים שונים המרחיבים אותה (תמרורי דרכים, סימנים תעשייתיים וכדומה).
בזכות התרבות והשפה, לאדם יכולת עיצוב סובייקטיבית של אמונה בעולם ערכים, הקובע את מטרותיו, שאיפותיו, והגורמים במציאות להם הוא מייחס חשיבות, ברמתם הרוחנית. כחלק בלתי נפרד מקיומם של ערכים, מסוגל האדם למצוא את ביטויים של הערכים בו הוא מאמין בחייו החומריים. הגדרת עולם ערכי רוחני מהווה חלק ממונח האמת, כלומר- מבחינת האדם ערכיו הם יסודות מכוננים של הקיום.
לאדם יכולת רגשית גבוהה, כלומר- יכולת לחוות את המציאות על ידי רגשות (אהבה, עצב, שמחה, כעס וכו'), באופן לא תכליתי-רציונלי, אף כי לרוב שימוש ברגשות הנו, אובייקטיבית, תכליתי ורציונלי באופן עקיף, וזאת בניגוד לתחושות (כאב פיזי, רעב, עייפות, וכו'), שהנן תכליתיות ורציונליות. רגשות הנם סובייקטיביים, ואינם ניתנים לכימות, אך משמשים כאובייקטים במציאות האנושית.
לאדם יכולת חברתית לשלב הסמלה ורגש באופן מסוים היוצר אובייקט התייחסות שאינו כלי אלא ישות עצמאית, המבטאת על ידי הסמלה חלק מעולם הרגש של בני האדם המעורבים בה. אובייקט שכזה נקרא יצירת אמנות.
לאדם יכולת לארגן מידע אובייקטיבי באופן חברתי- כלומר, יכולת של החברה האנושית לנסח חוקים מוחלטים בהם מסביר האדם את חוויותיו, וחוזה את התנהלותן. חוקים אלו מהווים גם הם חלק ממונח האמת(כלומר- גם הם יסודות מכוננים של הקיום), חלק המתקרא מדע ובהגדרתו הרחבה, הכוללת מטאפיזיקה.
לאדם יכולת חברתית לנסח חלק מהמידע האובייקטיבי על ידי תפיסת תכונות רוחניות בטבע באופן שאינו נתפס ישירות על ידי החושים (כגון, שדים, אלים, גורמי טבע בעלי תכונות אנושיות וכו'). תפיסה זו, השייכת לתחום המטאפיזיקה, יוצרת בשילוב עם עולם ערכים תואם את הדת.
לאדם יכולת לייצר כלים, כלומר: לעבד את הטבע בצורה היוצרת עצמים מלאכותיים, שאינם תוצרי תהליכים גאולוגיים שונים או חלקי גוף המשמשים את בעל הגוף. עצמים אלו מפתחים את היכולות הגופניות הטבעיות של האדם, ומתווכים בינו ובין השגת מטרותיו (לדוגמה: כלי חקלאות מתווכים בין הצמחים הנאכלים לבין האדם הניזון מהם) כלים אלו יכולים להיות חפצים (את, מכונית, חרב וכו') או ארגון מחדש של גורמים טבעיים (בניין, שדה וכו'). ייצורם ושימושם של כלים מתקרא טכנולוגיה. (אם כי נצפו חיות שיש להם יכולת פרימיטיבית ליצור כלים, כמו קופי שימפנזה ועורבים מזן מסוים). בניגוד לרוב החיות האחרות המייצרות כלים, האדם מייצר כלים בעזרת כלים.
לאדם יכולת לנסח באופן חברתי חלק מן האמת כך שיוכל לעשות בה שימוש אופרטיבי. הניסוח, השימור, והשימוש במידע אובייקטיבי על ידי החברה על מנת לשפר את התועלת אותה מפיק האדם מן הכלים, נקראים מדע יישומי והנדסה.
לאדם היכולת להתעלות מעל עצמו ולהתבונן מבחוץ על קיומו האישי ברפלקציה, כאילו היה אדם זר.
לאדם יכולת הומור והיכולת להתבדח ולצחוק בשל מצב מסוים או סיפור בדיחה.
לאדם יש מצפון שעיקרו ביכולת לחוות רגשי אשמה בשל מעשה, שלתפיסתו של האדם הוא רע או שתוצאותיו היו רעות.
לאדם יש יכולת מפותחת ביותר לביית חיות ולתרבת צמחים.
צ'ארלס דרווין, בספרו מוצא האדם מ-1871, היה הראשון לטעון כי האדם לא נוצר כמו שהוא, אלא נוצר תוך התפתחות אבולוציונית, מיצור שנכחד, אשר היה אב קדמון לאדם ולקופי האדם.
במחקרים שנעשו מאוחר יותר, הוכח כי הדי-אן-איי של האדם דומה מאוד לדי-אן-איי של כל קופי האדם ובמיוחד לזה של השימפנזה. משערים שההיפרדות בין הענף שממנו התפתח האדם ובין שאר קופי האדם התרחש לפני 7 עד 5 מיליון שנים. מאובנים של הומינידים שהתגלו ביבשת אפריקה מצביעים על כך שהסוג החל להתפתח מהסוג אוסטרלופיתקוס לפני כ-2 מיליון שנה.
בני הסוג  שהתפתחו באפריקה הם אוכלי כל שידעו להכין כלים והשתמשו בהם באופן נרחב ביותר. המין הומו ארקטוס היה בן הסוג הראשון שיצא מחוץ לאפריקה. הוא היה גם הראשון שהשתמש באש באופן נרחב לצורכי חימום, הגנה ותזונה.
לפי עדויות גנטיות מקורו של האדם הנבון, ההומו סאפיינס, שהתפתח מהומו ארקטוס, באפריקה. במשך תקופה מסוימת הוא התקיים במקביל לאדם הניאנדרתלי, שנכחד לפני כ-28 אלף שנים.
החל מלפני 49 אלף שנה ועד ימינו האבולוציה של בני האדם הייתה כמעט כולה תרבותית, ולא ביולוגית.
לרוב הדתות גרסאות שונות לגבי מוצא האדם.
ביהדות ובנצרות על פי הכתוב בספר בראשית מוצאו של האדם הוא בידי האל הבורא, שבורא אותו בצלמו, "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א כז), ואשר יוצר אותו מהאדמה ונופח בו נשמת חיים, "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז). גם באסלאם ישנו תאור דומה, שבו האדם נוצר מחימר ולאחר נתינת צורה לו נפח בו האל מנשמתו (סורה 32, 6, 8).
על פי המיתוס הבבלי אנומה אליש, האלים שניצחו את המפלצת תיאמת יצרו את האדם מגופתו של קִינְגוּ‏ - משרת של תיאמת.
במיתולוגיה המצרית, האלים הילדים, שו אל האוויר ותפנוט אלת הערפל והלחות הלכו לאיבוד בטיול. אתום אביהם האל הבורא דאג להם ושלח את עינו רואת-הכל כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לאדם הראשון.
במיתולוגיה הכנענית בראשית היו הרוח, הכאוס (תוהו ובוהו), התהום והרקק. בשלב מסוים נולדה והתלקחה ה"חמדה" וה"תשוקה", שהיא "ראשית התהוות כל הדברים". ב"רוח" אל ה"ראשית", אל ה"כאוס", ומזיווגם נולד "מוֹת", ממנו נתהוו כל הברואים, ובהם האדם. אגדה כנענית אחרת מספרת שבראשית היו הזמן, החמדה והערפל. מזיווג ה"חמדה" עם ה"ערפל" נולדו ה"אוויר" וה"רוח", מהם נוצרה "הביצה" - היא ה"ביצה הקוסמית", או "ביצת העולם", ממנה נבראו כל הברואים.
בריאת האדם, על פי המיתולוגיה היוונית, מיוחסת לרוב לפרומתאוס, הטיטאן. במשלי איזופוס פרומתאוס מוזכר מספר פעמים בתור בורא האדם, אם כי במקרה אחד מוזכר דווקא זאוס בתפקיד זה. לפי גרסאות מסוימות, פרומתאוס הוא זה שברא את גוף האדם אבל האלה אתנה היא זו שהעניקה להם נשמה.
על פי המיתולוגיה של שבט האינקה האינדיאני, האל הבורא היה וירקוצ'ה, אשר ברא תחילה עולם ללא שמש, ירח וכוכבים. תחילה הוא גילף באבן יצורים ענקיים, אך החליט להרוס אותם, כיוון שחשש מפניהם. במקומם הוא יצר יצורים יותר קטנים- בני האדם, אך כעבור מספר שנים, גם אותם הוא השמיד, כיוון ששכחו אותו. אחרי החורבן הגדול, ניגש וירקוצ'ה שוב למלאכה, והפעם, קודם ליצירת האדם, הוא ברא אור, שמש, ירח וכוכבים. שוב הוא גילף בני אדם מתוך הסלע, והפעם הוא הוסיף אליהם גם את בעלי החיים. לאחר הבריאה, הצהיר וירקוצ'ה בפני בני האדם שהוא האל הבורא וכי אותו יש לעבוד לנצח ונעלם אל תוך הים.