קוברה הוא שם כללי למספר מינים של נחשים ארסיים מאוד המשתייכים למספר סוגים שונים במשפחת הפתניים. מיני הקוברות השונים נפוצים בדרך כלל באזורים טרופיים ומדבריים או מדבריים-למחצה ביבשות אסיה ואפריקה. על אף שבמשפחת הפתניים סוג מסוים נקרא קוברה, ישנם מיני נחשים שאינם משתייכים לסוג זה אך למרות זאת מסווגים לרוב כקוברות.
המאפיין ההתנהגותי הבולט של רוב מיני הקוברה בעת סכנה הוא הרמת אזור הגוף העליון ומתיחת עור רפוי המצוי בשני צידי הצוואר (על ידי עצמות הצוואר), וזאת במטרה ליצור מראה מאיים ומרתיע. צבע מיני הקוברות השונים נע בין שחור או חום כהה לצהוב או קרם ולעתים אף אדמדם. אורכם הממוצע של רוב המינים נע בין 1.5 ל-3 מטרים, אך הגדול ביותר, רב פתן מלכותי, מגיע לאורך של יותר מחמישה מטרים.
הקוברה ניזונה בעיקר ממכרסמים קטנים, זוחלים קטנים אחרים, עופות וביצים. באזורים בהם אזור המחייה של הקוברה חופף למגורי אדם לעתים קורים מקרי הכשה, שחלקם מובילים למוות. אויביה הטבעיים של הקוברה, מלבד האדם, הם הנמייתיים ועופות דורסים. הקוברות מטיבים לטפס על עצים. אחד ממיני הקוברה, הקוברה היורקת החיה ביבשת אפריקה, מסוגלת לירוק את ארסה למרחק של מספר מטרים, והיא מכוונת בדיוק מפתיע יחסית לאזור העיניים.
לקוברה חשיבות סמלית בהינדואיזם (ראו נאגה). קוברת המשקפיים נחשבת קדושה בהינדואיזם ומהווה את אחד מסמליו של שיווה, ואילו במצרים העתיקהלקוברה המצרית היה מעמד קדוש. באזור הודו או פקיסטן, מאלפי נחשים מיוחדים מציגים לעתים קוברות "מאולפות" כביכול לקהל. המאלף חולב את ארסו של הקוברה או עוקר את שיני הארס שלו, ומנגן בסוג מיוחד של חליל. הקוברה הוא חירש לחלוטין או מסוגל לשמוע צלילים מסוימים בלבד, ולמעשה הוא אינו מכיש את מאלפו בגלל התנועה הבלתי פוסקת של החליל אחריה הוא עוקב, התנהגות שנראית לצופה מהצד כמעין ריקוד של הקוברה.
צפע החרמון הוא מין נחש ארסי, האנדמי לאזורים ספורים בהרי הלבנון, בסוריה, בחרמון הסורי והישראלי וייתכן שאף במספר אתרים נוספים ברמת הגולן. ככלל, בית הגידול שלו נמצא בגובה רב, בין 1,500 ל-3,000 מטרים בערך. צפע החרמון משתייך לסוג צפע שבמשפחת הצפעוניים.
מבחינה גנטית, צפע החרמון קרוב לצפע הארצישראלי, אולם הוא קטן ממנו וצבעיו שונים. צבעו הכללי אפור עם כתמי רוחב שחורים. משקלו של פרט בוגר נע בין 200 ל-270 גרמים ואורכו המרבי בסביבות 60-75 סנטימטרים. הגוף רחב ועבה יחסית, והראש משולש בצורתו, בדומה לראשם של חלק ניכר מהנחשים הארסיים. בקרב צפע החרמון קיימים שני מופעים עיקריים בצבעי הגוף. האחד הוא חום ועליו כתמים חומים (זהו המופע הנדיר מבין השניים), השני הוא אפור ועליו כתמים כהים, שצבעם קרוב לשחור. מעל כל עין קיים מעין מבנה קשקשים המסוכך עליה. לא קיימת דו-צורתיות זוויגית מבחינה מראה הגוף, אולם הזכר גדול במעט מן הנקבה. אורך הזנב נע בין 7 ל-10 אחוזים מאורכו הכולל של הגוף. קשקשי הראש קטנים באופן ניכר מקשקשי הגוף.
בעת החורף קשה לאתר את צפע החרמון, משום שבזמן זה הוא ספון במאורתו או נח מתחת לסלעים. בהיותו יצור פויקילותרמי (בעל "דם קר"), עליו לנסות לחסוך באנרגיה בעת החורף הקר יחסית ששורר באזור תפוצתו. בקיץ, לעומת זאת, ניתן למצוא את צפע החרמון נע בנוף סלעי ובין הצמחייה, או רובץ על בול עץ או על סלע שפונה אל השמש במטרה לאגור חום בשעות היום. צפע החרמון אינו מרבה לטפס על עצים.
תזונת צפע החרמון מבוססת על מכרסמים קטנים וייתכן שגם על לטאות. כמרבית הצפעוניים, נקבת צפע החרמון משריצה צאצאים חיים, ולא מטילה ביצים. ההשרצה מתרחשת בקיץ. אורך הוולדות נע בין 15 ל-20 סנטימטרים, ומיד לאחר היוולדם הם נפרדים מאמם, הולכים לדרכם ונעשים עצמאיים. אין ידע רב על מידת הארסיות של המין, ולא נרשמו מקרי מיתה בישראל, אולם נראה כי הוא מסוכן לאדם. שיני הארס ממוקמות בקדמת הפה. צפע החרמון פעיל בעיקר בשעות היום, בין השאר מפני שקשה לזוחלים לפעול במזג האוויר הקר ששורר בגבהים שבהם הוא חי.
הפרט הראשון נתגלה בלבנון בשנת 1898. צפע החרמון נתון בסכנת הכחדה. ארגון ה-IUCN מגדיר אותו כמין בסכנת הכחדה, שיש סיכוי גדול שייכחד מהטבע. נראה שמצב זה נובע מכך שהאוכלוסייה הקטנה מוגבלת לאזורי-תפוצה לא גדולים. על פי הערכת ה-IUCN, שטח התפוצה של צפע החרמון עומד על כ-5,000 קילומטרים רבועים בלבד, ומכל מקום אין הוא מצוי בצורה נרחבת בכל אזור זה; ידוע על כ-10 אתרים ספציפיים בהם מצוי צפע החרמון דרך קבע. בנוסף, האוכלוסייה המעטה שקיימת מתחלקת בין אזורים מרוחקים יחסית, ולכן קיים חוסר גיוון גנטי באוכלוסיית צפע החרמון. רעיית-יתר הורסת את שטחי המחיה של צפע החרמון, וקיימת מגמת ירידה בממדי האוכלוסייה.
לא ידוע על תת-מינים של צפע החרמון.
אנקונדה כהה לעתים אנקונדה ירוק או ירוקה), מין של נחש חנק בסוג אנקונדה.
האנקונדה הינו גדול הנחשים המודרניים. אורכן של הנקבות עשוי להגיע לשמונה מטרים, ומשקלן קרוב ל-100 ק"ג. מרבית זמנו הוא שוהה בנהרות ובביצות ומיטיב לשחות ולצלול. הוא אינו ארסי. בכל השרצה של הנקבה יש 30-40 ולדות שאורכם כ-70 ס"מ. אלה מסוגלים לתפקד מיד עם צאתם לעולם. צבע עורו ירוק זית ועל גבו כתמים כהים וצהובים לכל אורכו. דפוס הכתמים ייחודי לכל פרט. ראשו משולש ולסתותיו ארוכות. הן מחוברות ביניהן על ידי גידים בעלי גמישות רבה, והודות לכך הוא מסוגל לבלוע טרף הגדול בהרבה מהיקף גופו. העיניים והנחיריים נמצאים בצד העליון של הראש כדי שיהא מסוגל להתבונן ולנשום כאשר גופו בתוך המים.
את מזונו מוצא האנקונדה בסמוך למים. הוא צד מן המארב, אם במים ואם מענפי העץ. בתנועה זריזה הוא לופת את טרפו בגופו הארוך וכורך אותו סביב גוף הטרף עד שנמחצות ריאותיו ועל ידי כך הוא נחנק. האנקונדה לא שובר את עצמות הקרבן במהלך החניקה, כיוון שעצמות שבורות עלולות להיות חדות מאוד ולחתוך את בטנו לאחר הבליעה. כאשר חש האנקונדה שהלמות הלב פסקה, הוא משחרר את החיה מליפופו ובולע אותה בהכניסו תחילה את הראש אל פיו. האנקונדה נמצא בראש מארג המזון באמריקה הדרומית, והוא מסוגל להמית ולאכול טורפים עזים אחרים כמו קיימן שחור ויגואר. כאשר מגיעה השמועה לאחד מכפרי האינדיאניםשל היערות כי באגם כלשהו נצפה אנקונדה, די בכך כדי שלא יפקדוהו במשך תקופה ארוכה למדי.
פתן שחור הוא נחש ארסי ממשפחת הפתניים. הוא היחיד ממשפחה זו החי בישראל.
הפתן השחור בעל גוף שחור, ראש צר ועיניים קטנות וכהות בעלות ראייה חלשה, ארכו מגיע עד ל-1.2 מטרים והוא חי בחולות ואזורים סלעיים. הפתן השחור נפוץ במזרח התיכון, באזורים ערבתיים ובמדבריות. הוא נמשך לאזורים מיושבים ונמצא לרוב מתחת לפני האדמה. הוא משתמש בראשו דמוי היתד על מנת להתחפר בה.
במשך היום שוהה הפתן השחור במערות ונקיקים, ופעיל בלילה. תזונתו מורכבת בעיקר ממכרסמים, ציפורים, לטאות ועכברים, והוא ניזון גם מנבלות. בשל איטיותו הרבה משמש אותו חוש ריחו המפותח כדי למצוא ולצוד את טרפו. לאחר שמצא טרף, הוא מכיש אותו הכשה ארוכה, ומשחרר אותו רק לאחר מותו, אזי הוא בולע אותו באיטיות.
הנקבה מטילה 10 עד 17 ביצים, והיא שומרת עליהן במשך חודשיים עד לבקיעתן. ברגע בקיעתם מגיעים הנחשים לאורך של 25 סנטימטרים, וכעבור חמש שנים לגודל של מטר ויותר.
כמו לפתנים אחרים במשפחתו, לפתן השחור שיני ארס הנמצאות בחלק האחורי של הלסת. על כן אינו בדיוק מכיש, אלא נושך. כדי שהארס יוחדר לגוף קורבנותיו עליו לאחוז בהם ביציבות, ולכן אם וכאשר הוא נושך קורבן, הקורבן יכול להשתחרר עוד בטרם חדירת הארס. אך כאשר חדר הארס אל הגוף, הוא משפיע על מערכת העצבים, על השרירים ועל מערכת הנשימה, וגורם לחנק עד מוות.
ממבה שחורה הוא הנחש הארסי ביותר בסוג ממבה (שבו גם ממבה ירוקה) ממשפחת פתניים בעלי עצמת ארס גבוהה במיוחד לפי מדד הרעילות LD50 (מתייחס לכמות החומר אשר קוטלת 50% מחיות המעבדה). זהו גם הנחש המהיר בעולם המסוגל להגיע למהירות של 20 קמ"ש. אורכו של נחש ממבה שחורה בוגר נע בין 2.5 ל 4.5 מטרים. בניגוד לשמו צבעו של הנחש הוא אפור. שמו נובע מן הצבע השחור של פיו.הממבה השחורה חיה באזורים המכוסים בצמחיה נמוכה כגון שיחים צפופים, במקומות אלו ימצא מזונה של הממבה המהווה בעיקר ציפורים קטנות ומכרסמים.
הממבה השחורה שוכנת במחילות, בעצים או באדמה. לפעמים היא משתכנת במחילות של חרקים או זוחלים שהיא צדה. הממבה השחורה צדה את טרפה ביום ובלילה. בעת ציד הנחש מכיש את החיה פעם אחת ומחכה שרעל העצבים הנמצא בארס יפעל וישתק אותה. תהליך זה קורה תוך מספר דקות ובמקרים מסוימים אפילו תוך מספר שניות. במקרה שהטרף הוא ציפור, הנחש יתפוס אותה מיד אחרי ההכשה כדי למנוע ממנה לעוף.
עונת הרבייה של נחשי ממבה שחורה היא בסוף האביב ותחילת הקיץ. הנקבה מטילה כ- 10-25 ביצים. הצאצאים עצמאיים מרגע שבקעו מן הביצה, ומסוגלים לטרוף חולדות מרגע בקיעתם .הממבה השחורה הוא אחד הנחשים הקטלניים בעולם במיוחד בגלל תוקפניותו הרבה. כאשר הוא חש מאוים הוא מכיש לעתים קרובות גם אם לא מתגרים בו. הוא נחשב לנחש התוקפני ביותר בעולם [דרוש מקור]. כמות הארס בהכשה אחת שלו מספיקה להרוג בין 20 ל 40 בני אדם. ההכשה של הנחש היא קטלנית ביותר. אם המוכש לא מקבל נוגדן תוך זמן קצר הוא מת.
ממבה שחורה מסוגלת לנפח עד שליש מנפח גופה, כדי להיראות יותר גדולה, לאיים ולהפחיד את התוקפים בדומה לנחש הקוברה.
בעת הכשה הנחש מושיט את ראשו קדימה, שורק שריקה רמה ומכיש. במקרים שבהם הנחש מרגיש שהוא מכיש בשביל הגנה על עצמו הוא נוהג להכיש כמות כפולה של ארס ולכן הוא כה קטלני. בנוסף הנחש מכיש מספר פעמים את המוכש. בניגוד לנחשים אחרים, הממבה השחורה מכישה לעתים גם בראש.הממבה השחורה הוא הנחש השביעי הכי ארסי על היבשה ועשירי מבין הנחשים הארסיים ביותר בעולם, הממבה השחורה הוא הארסי ביותר מבחינת מהירות השפעת הארס. בממוצע אדם יכול למות מהכשה של ממבה שחורה תוך 60 דקות עד 3 שעות, במקרים מסויימים אדם שהוכש יכול למות תוך כ-30 דקות ולעתים בלא פחות מ-10 דקות (בפתני הים הארסיים ביותר כדוגמא הנחש הנחשב לארסי ביותר בעולם פתן ים כהה פסים זה יכול להגיע לפחות מ-10 דקות הכשה מנחש זה יכולה להרוג כ-1000 עד 1800 אנשים, אך הם אינם באים במגע עם אדם אלא במקרה נדיר ביותר), כפוף לעוצמת ההכשה המסוימת ורגישות האדם. ארסה של הממבה השחורה נקרא על שם הסוג ממבה ארס זה מכיל רעלן עצבים ותרכובות נוספות של רעלני עצבים אחרים הנקראים וכתוצאה מכול הפעילות שלהם הארס עובר במהירות רבה. בעת הכשה הנחש מזריק 100-120 מ"ג ארס לגוף המוכש אך הוא מסוגל להזריק גם 400 מ"ג. כמות של 10-15 מ"ג מהארס קטלנית לבן אדם בוגר.
בעוצמת הארס הנמדד במדד הרעילות LD50, בלי להביא בחשבון את כמות הארס המוזרק, יש ארסיים ממנו והוא רק עשירי מבין ככל הארסיים ושביעי בין נחשי היבשה עם ערך של 0.185.הסימפטום הראשוני בעת הכשה הוא כאב חזק מאוד באזור המוכש. לאחר מספר שניות המוכש מרגיש דקירות קטנות בגפיים, צנחת בעיניים, הפרשת רוק, חיזיון, הזעה וקושי להזיז שרירים (בעיקר את הפה והלשון). אם תוך זמן קצר המוכש לא מקבל טיפול רפואי ונוגדן הוא מתחיל להרגיש בחילה, קושי לנשום (קצרת), בלבול ושיתוק. לבסוף, המוכש מקבל עוויתות, כשל נשימתי, איבוד הכרה ולבסוף מוות ממחנק הנובע משיתוק השרירים המיועדים לנשימה (קריסת הריאות).
הזעמניים היא הגדולה במשפחות הנחשים ומונה כ-1800 מינים (בארץ ישראל כ-27 מינים) שונים המקובצים בשלוש קבוצות:
חסרי שיני ארס או בלתי ארסיים.
בעלי שיני ארס אחוריות או ארסיים למחצה.
בעלי שיני ארס קדמיות וארסיים.
מצויים בין קו הרוחב 65 מע' צפון לבין קו הרוחב 45 מע' דרום.
על מנת לתפוס את המזון, משתקים הזעמניים את טרפם והורגים אותם על ידי חניקתם באמצעות היכרכות סביבם או מחיצתם על הקרקע. בנוסף, יש מינים אשר בולעים את טרפם בעודו בחיים. אחרים מכישים את הטרף עם שיניהם האחוריות.
רוב הזעמניים מטילים ביצים, אך יש מינים המשריצים.
הזעמניים מופיעים בכל הצבעים. על ראשיהם מגינים גדולים דמויי מרצפות מסודרים סימטרית. עיניהם גדולות וצורת קשקשי הגב היא מעוינת וקצותם מעוגלות. בחלק הגחון המגנים רחבים, גדולים, רעופים ובטור אחד. כאשר מגיעים לאזור גחון הזנב המגנים מסודרים רק בטור אחד. אצל הזעמניים הזנב רק הולך וצר ככל שמתקדמים לקודקודו, ובניגוד למשפחות אחרות, כלל אין שרידי גפיים.
על אף שרוב המינים אינם ארסיים, קיימים כמה מינים ארסיים בעלי שיני ארס אחוריות בלבד. אך גם במינים הארסיים אין סכנה לאדם. כמו שאר הנחשים, הזעמניים בתרדמה בחורף הקר. חלק מן המינים יהיו פעילים ביום, חלקם בלילה וחלקם, במשך כל היממה.
כאשר נתפסים הזעמניים, הם עלולים לנשוך ולאיים בהפרשה מריחה רע. בנוסף, הם נושפים ו'מתחפשים' לנחשים מזן ארסי על ידי כך שישנו את אופן תנועתם. הם זריזים ובעלי יכולת גמישות רבה, דבר שמקל עליהם במציאת מקום מסתור - מחילה, סדק, נקיק או מים.
מיני הזעמן הנפוצים בישראל משתייכים לקבוצה הראשונה, ומכאן שגם אינם משתייכים לקבוצת הארסיים.
המאפיין ההתנהגותי הבולט של רוב מיני הקוברה בעת סכנה הוא הרמת אזור הגוף העליון ומתיחת עור רפוי המצוי בשני צידי הצוואר (על ידי עצמות הצוואר), וזאת במטרה ליצור מראה מאיים ומרתיע. צבע מיני הקוברות השונים נע בין שחור או חום כהה לצהוב או קרם ולעתים אף אדמדם. אורכם הממוצע של רוב המינים נע בין 1.5 ל-3 מטרים, אך הגדול ביותר, רב פתן מלכותי, מגיע לאורך של יותר מחמישה מטרים.
הקוברה ניזונה בעיקר ממכרסמים קטנים, זוחלים קטנים אחרים, עופות וביצים. באזורים בהם אזור המחייה של הקוברה חופף למגורי אדם לעתים קורים מקרי הכשה, שחלקם מובילים למוות. אויביה הטבעיים של הקוברה, מלבד האדם, הם הנמייתיים ועופות דורסים. הקוברות מטיבים לטפס על עצים. אחד ממיני הקוברה, הקוברה היורקת החיה ביבשת אפריקה, מסוגלת לירוק את ארסה למרחק של מספר מטרים, והיא מכוונת בדיוק מפתיע יחסית לאזור העיניים.
לקוברה חשיבות סמלית בהינדואיזם (ראו נאגה). קוברת המשקפיים נחשבת קדושה בהינדואיזם ומהווה את אחד מסמליו של שיווה, ואילו במצרים העתיקהלקוברה המצרית היה מעמד קדוש. באזור הודו או פקיסטן, מאלפי נחשים מיוחדים מציגים לעתים קוברות "מאולפות" כביכול לקהל. המאלף חולב את ארסו של הקוברה או עוקר את שיני הארס שלו, ומנגן בסוג מיוחד של חליל. הקוברה הוא חירש לחלוטין או מסוגל לשמוע צלילים מסוימים בלבד, ולמעשה הוא אינו מכיש את מאלפו בגלל התנועה הבלתי פוסקת של החליל אחריה הוא עוקב, התנהגות שנראית לצופה מהצד כמעין ריקוד של הקוברה.
צפע החרמון הוא מין נחש ארסי, האנדמי לאזורים ספורים בהרי הלבנון, בסוריה, בחרמון הסורי והישראלי וייתכן שאף במספר אתרים נוספים ברמת הגולן. ככלל, בית הגידול שלו נמצא בגובה רב, בין 1,500 ל-3,000 מטרים בערך. צפע החרמון משתייך לסוג צפע שבמשפחת הצפעוניים.
מבחינה גנטית, צפע החרמון קרוב לצפע הארצישראלי, אולם הוא קטן ממנו וצבעיו שונים. צבעו הכללי אפור עם כתמי רוחב שחורים. משקלו של פרט בוגר נע בין 200 ל-270 גרמים ואורכו המרבי בסביבות 60-75 סנטימטרים. הגוף רחב ועבה יחסית, והראש משולש בצורתו, בדומה לראשם של חלק ניכר מהנחשים הארסיים. בקרב צפע החרמון קיימים שני מופעים עיקריים בצבעי הגוף. האחד הוא חום ועליו כתמים חומים (זהו המופע הנדיר מבין השניים), השני הוא אפור ועליו כתמים כהים, שצבעם קרוב לשחור. מעל כל עין קיים מעין מבנה קשקשים המסוכך עליה. לא קיימת דו-צורתיות זוויגית מבחינה מראה הגוף, אולם הזכר גדול במעט מן הנקבה. אורך הזנב נע בין 7 ל-10 אחוזים מאורכו הכולל של הגוף. קשקשי הראש קטנים באופן ניכר מקשקשי הגוף.
בעת החורף קשה לאתר את צפע החרמון, משום שבזמן זה הוא ספון במאורתו או נח מתחת לסלעים. בהיותו יצור פויקילותרמי (בעל "דם קר"), עליו לנסות לחסוך באנרגיה בעת החורף הקר יחסית ששורר באזור תפוצתו. בקיץ, לעומת זאת, ניתן למצוא את צפע החרמון נע בנוף סלעי ובין הצמחייה, או רובץ על בול עץ או על סלע שפונה אל השמש במטרה לאגור חום בשעות היום. צפע החרמון אינו מרבה לטפס על עצים.
תזונת צפע החרמון מבוססת על מכרסמים קטנים וייתכן שגם על לטאות. כמרבית הצפעוניים, נקבת צפע החרמון משריצה צאצאים חיים, ולא מטילה ביצים. ההשרצה מתרחשת בקיץ. אורך הוולדות נע בין 15 ל-20 סנטימטרים, ומיד לאחר היוולדם הם נפרדים מאמם, הולכים לדרכם ונעשים עצמאיים. אין ידע רב על מידת הארסיות של המין, ולא נרשמו מקרי מיתה בישראל, אולם נראה כי הוא מסוכן לאדם. שיני הארס ממוקמות בקדמת הפה. צפע החרמון פעיל בעיקר בשעות היום, בין השאר מפני שקשה לזוחלים לפעול במזג האוויר הקר ששורר בגבהים שבהם הוא חי.
הפרט הראשון נתגלה בלבנון בשנת 1898. צפע החרמון נתון בסכנת הכחדה. ארגון ה-IUCN מגדיר אותו כמין בסכנת הכחדה, שיש סיכוי גדול שייכחד מהטבע. נראה שמצב זה נובע מכך שהאוכלוסייה הקטנה מוגבלת לאזורי-תפוצה לא גדולים. על פי הערכת ה-IUCN, שטח התפוצה של צפע החרמון עומד על כ-5,000 קילומטרים רבועים בלבד, ומכל מקום אין הוא מצוי בצורה נרחבת בכל אזור זה; ידוע על כ-10 אתרים ספציפיים בהם מצוי צפע החרמון דרך קבע. בנוסף, האוכלוסייה המעטה שקיימת מתחלקת בין אזורים מרוחקים יחסית, ולכן קיים חוסר גיוון גנטי באוכלוסיית צפע החרמון. רעיית-יתר הורסת את שטחי המחיה של צפע החרמון, וקיימת מגמת ירידה בממדי האוכלוסייה.
לא ידוע על תת-מינים של צפע החרמון.
אנקונדה כהה לעתים אנקונדה ירוק או ירוקה), מין של נחש חנק בסוג אנקונדה.
האנקונדה הינו גדול הנחשים המודרניים. אורכן של הנקבות עשוי להגיע לשמונה מטרים, ומשקלן קרוב ל-100 ק"ג. מרבית זמנו הוא שוהה בנהרות ובביצות ומיטיב לשחות ולצלול. הוא אינו ארסי. בכל השרצה של הנקבה יש 30-40 ולדות שאורכם כ-70 ס"מ. אלה מסוגלים לתפקד מיד עם צאתם לעולם. צבע עורו ירוק זית ועל גבו כתמים כהים וצהובים לכל אורכו. דפוס הכתמים ייחודי לכל פרט. ראשו משולש ולסתותיו ארוכות. הן מחוברות ביניהן על ידי גידים בעלי גמישות רבה, והודות לכך הוא מסוגל לבלוע טרף הגדול בהרבה מהיקף גופו. העיניים והנחיריים נמצאים בצד העליון של הראש כדי שיהא מסוגל להתבונן ולנשום כאשר גופו בתוך המים.
את מזונו מוצא האנקונדה בסמוך למים. הוא צד מן המארב, אם במים ואם מענפי העץ. בתנועה זריזה הוא לופת את טרפו בגופו הארוך וכורך אותו סביב גוף הטרף עד שנמחצות ריאותיו ועל ידי כך הוא נחנק. האנקונדה לא שובר את עצמות הקרבן במהלך החניקה, כיוון שעצמות שבורות עלולות להיות חדות מאוד ולחתוך את בטנו לאחר הבליעה. כאשר חש האנקונדה שהלמות הלב פסקה, הוא משחרר את החיה מליפופו ובולע אותה בהכניסו תחילה את הראש אל פיו. האנקונדה נמצא בראש מארג המזון באמריקה הדרומית, והוא מסוגל להמית ולאכול טורפים עזים אחרים כמו קיימן שחור ויגואר. כאשר מגיעה השמועה לאחד מכפרי האינדיאניםשל היערות כי באגם כלשהו נצפה אנקונדה, די בכך כדי שלא יפקדוהו במשך תקופה ארוכה למדי.
פתן שחור הוא נחש ארסי ממשפחת הפתניים. הוא היחיד ממשפחה זו החי בישראל.
הפתן השחור בעל גוף שחור, ראש צר ועיניים קטנות וכהות בעלות ראייה חלשה, ארכו מגיע עד ל-1.2 מטרים והוא חי בחולות ואזורים סלעיים. הפתן השחור נפוץ במזרח התיכון, באזורים ערבתיים ובמדבריות. הוא נמשך לאזורים מיושבים ונמצא לרוב מתחת לפני האדמה. הוא משתמש בראשו דמוי היתד על מנת להתחפר בה.
במשך היום שוהה הפתן השחור במערות ונקיקים, ופעיל בלילה. תזונתו מורכבת בעיקר ממכרסמים, ציפורים, לטאות ועכברים, והוא ניזון גם מנבלות. בשל איטיותו הרבה משמש אותו חוש ריחו המפותח כדי למצוא ולצוד את טרפו. לאחר שמצא טרף, הוא מכיש אותו הכשה ארוכה, ומשחרר אותו רק לאחר מותו, אזי הוא בולע אותו באיטיות.
הנקבה מטילה 10 עד 17 ביצים, והיא שומרת עליהן במשך חודשיים עד לבקיעתן. ברגע בקיעתם מגיעים הנחשים לאורך של 25 סנטימטרים, וכעבור חמש שנים לגודל של מטר ויותר.
כמו לפתנים אחרים במשפחתו, לפתן השחור שיני ארס הנמצאות בחלק האחורי של הלסת. על כן אינו בדיוק מכיש, אלא נושך. כדי שהארס יוחדר לגוף קורבנותיו עליו לאחוז בהם ביציבות, ולכן אם וכאשר הוא נושך קורבן, הקורבן יכול להשתחרר עוד בטרם חדירת הארס. אך כאשר חדר הארס אל הגוף, הוא משפיע על מערכת העצבים, על השרירים ועל מערכת הנשימה, וגורם לחנק עד מוות.
ממבה שחורה הוא הנחש הארסי ביותר בסוג ממבה (שבו גם ממבה ירוקה) ממשפחת פתניים בעלי עצמת ארס גבוהה במיוחד לפי מדד הרעילות LD50 (מתייחס לכמות החומר אשר קוטלת 50% מחיות המעבדה). זהו גם הנחש המהיר בעולם המסוגל להגיע למהירות של 20 קמ"ש. אורכו של נחש ממבה שחורה בוגר נע בין 2.5 ל 4.5 מטרים. בניגוד לשמו צבעו של הנחש הוא אפור. שמו נובע מן הצבע השחור של פיו.הממבה השחורה חיה באזורים המכוסים בצמחיה נמוכה כגון שיחים צפופים, במקומות אלו ימצא מזונה של הממבה המהווה בעיקר ציפורים קטנות ומכרסמים.
הממבה השחורה שוכנת במחילות, בעצים או באדמה. לפעמים היא משתכנת במחילות של חרקים או זוחלים שהיא צדה. הממבה השחורה צדה את טרפה ביום ובלילה. בעת ציד הנחש מכיש את החיה פעם אחת ומחכה שרעל העצבים הנמצא בארס יפעל וישתק אותה. תהליך זה קורה תוך מספר דקות ובמקרים מסוימים אפילו תוך מספר שניות. במקרה שהטרף הוא ציפור, הנחש יתפוס אותה מיד אחרי ההכשה כדי למנוע ממנה לעוף.
עונת הרבייה של נחשי ממבה שחורה היא בסוף האביב ותחילת הקיץ. הנקבה מטילה כ- 10-25 ביצים. הצאצאים עצמאיים מרגע שבקעו מן הביצה, ומסוגלים לטרוף חולדות מרגע בקיעתם .הממבה השחורה הוא אחד הנחשים הקטלניים בעולם במיוחד בגלל תוקפניותו הרבה. כאשר הוא חש מאוים הוא מכיש לעתים קרובות גם אם לא מתגרים בו. הוא נחשב לנחש התוקפני ביותר בעולם [דרוש מקור]. כמות הארס בהכשה אחת שלו מספיקה להרוג בין 20 ל 40 בני אדם. ההכשה של הנחש היא קטלנית ביותר. אם המוכש לא מקבל נוגדן תוך זמן קצר הוא מת.
ממבה שחורה מסוגלת לנפח עד שליש מנפח גופה, כדי להיראות יותר גדולה, לאיים ולהפחיד את התוקפים בדומה לנחש הקוברה.
בעת הכשה הנחש מושיט את ראשו קדימה, שורק שריקה רמה ומכיש. במקרים שבהם הנחש מרגיש שהוא מכיש בשביל הגנה על עצמו הוא נוהג להכיש כמות כפולה של ארס ולכן הוא כה קטלני. בנוסף הנחש מכיש מספר פעמים את המוכש. בניגוד לנחשים אחרים, הממבה השחורה מכישה לעתים גם בראש.הממבה השחורה הוא הנחש השביעי הכי ארסי על היבשה ועשירי מבין הנחשים הארסיים ביותר בעולם, הממבה השחורה הוא הארסי ביותר מבחינת מהירות השפעת הארס. בממוצע אדם יכול למות מהכשה של ממבה שחורה תוך 60 דקות עד 3 שעות, במקרים מסויימים אדם שהוכש יכול למות תוך כ-30 דקות ולעתים בלא פחות מ-10 דקות (בפתני הים הארסיים ביותר כדוגמא הנחש הנחשב לארסי ביותר בעולם פתן ים כהה פסים זה יכול להגיע לפחות מ-10 דקות הכשה מנחש זה יכולה להרוג כ-1000 עד 1800 אנשים, אך הם אינם באים במגע עם אדם אלא במקרה נדיר ביותר), כפוף לעוצמת ההכשה המסוימת ורגישות האדם. ארסה של הממבה השחורה נקרא על שם הסוג ממבה ארס זה מכיל רעלן עצבים ותרכובות נוספות של רעלני עצבים אחרים הנקראים וכתוצאה מכול הפעילות שלהם הארס עובר במהירות רבה. בעת הכשה הנחש מזריק 100-120 מ"ג ארס לגוף המוכש אך הוא מסוגל להזריק גם 400 מ"ג. כמות של 10-15 מ"ג מהארס קטלנית לבן אדם בוגר.
בעוצמת הארס הנמדד במדד הרעילות LD50, בלי להביא בחשבון את כמות הארס המוזרק, יש ארסיים ממנו והוא רק עשירי מבין ככל הארסיים ושביעי בין נחשי היבשה עם ערך של 0.185.הסימפטום הראשוני בעת הכשה הוא כאב חזק מאוד באזור המוכש. לאחר מספר שניות המוכש מרגיש דקירות קטנות בגפיים, צנחת בעיניים, הפרשת רוק, חיזיון, הזעה וקושי להזיז שרירים (בעיקר את הפה והלשון). אם תוך זמן קצר המוכש לא מקבל טיפול רפואי ונוגדן הוא מתחיל להרגיש בחילה, קושי לנשום (קצרת), בלבול ושיתוק. לבסוף, המוכש מקבל עוויתות, כשל נשימתי, איבוד הכרה ולבסוף מוות ממחנק הנובע משיתוק השרירים המיועדים לנשימה (קריסת הריאות).
הזעמניים היא הגדולה במשפחות הנחשים ומונה כ-1800 מינים (בארץ ישראל כ-27 מינים) שונים המקובצים בשלוש קבוצות:
חסרי שיני ארס או בלתי ארסיים.
בעלי שיני ארס אחוריות או ארסיים למחצה.
בעלי שיני ארס קדמיות וארסיים.
מצויים בין קו הרוחב 65 מע' צפון לבין קו הרוחב 45 מע' דרום.
על מנת לתפוס את המזון, משתקים הזעמניים את טרפם והורגים אותם על ידי חניקתם באמצעות היכרכות סביבם או מחיצתם על הקרקע. בנוסף, יש מינים אשר בולעים את טרפם בעודו בחיים. אחרים מכישים את הטרף עם שיניהם האחוריות.
רוב הזעמניים מטילים ביצים, אך יש מינים המשריצים.
הזעמניים מופיעים בכל הצבעים. על ראשיהם מגינים גדולים דמויי מרצפות מסודרים סימטרית. עיניהם גדולות וצורת קשקשי הגב היא מעוינת וקצותם מעוגלות. בחלק הגחון המגנים רחבים, גדולים, רעופים ובטור אחד. כאשר מגיעים לאזור גחון הזנב המגנים מסודרים רק בטור אחד. אצל הזעמניים הזנב רק הולך וצר ככל שמתקדמים לקודקודו, ובניגוד למשפחות אחרות, כלל אין שרידי גפיים.
על אף שרוב המינים אינם ארסיים, קיימים כמה מינים ארסיים בעלי שיני ארס אחוריות בלבד. אך גם במינים הארסיים אין סכנה לאדם. כמו שאר הנחשים, הזעמניים בתרדמה בחורף הקר. חלק מן המינים יהיו פעילים ביום, חלקם בלילה וחלקם, במשך כל היממה.
כאשר נתפסים הזעמניים, הם עלולים לנשוך ולאיים בהפרשה מריחה רע. בנוסף, הם נושפים ו'מתחפשים' לנחשים מזן ארסי על ידי כך שישנו את אופן תנועתם. הם זריזים ובעלי יכולת גמישות רבה, דבר שמקל עליהם במציאת מקום מסתור - מחילה, סדק, נקיק או מים.
מיני הזעמן הנפוצים בישראל משתייכים לקבוצה הראשונה, ומכאן שגם אינם משתייכים לקבוצת הארסיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה