יחמורים

יחמור מין וסוג יחיד במשפחת האייליים, ובו שני תתי מין: היחמור הפרסי והיחמור האירופי. 
גופו של היחמור שרירי וחזק, וגוני פרוותו הסמיכה נעים בין חום או אדום לכתום כהה, וזהו גם מקור שמו (בארמית 'חמרא' פירושו 'אדום'). הגחון, הבטן וחלקי הרגלים התחתונים לבנים. ישנם מקרים שבהם הפרווה לבנה או שחורה כולה, אך אלו מקרים נדירים ביותר בטבע, והם נובעים לרוב מהכלאה. רוב גופו מנוקד בנקודות ובכתמים לבנים, הנראים ביתר בירור בעת הקיץ. הזנב בינוני ועגול במראהו והרגליים שריריות וחזקות ומתאימות לריצה וניתור. הזכר גדול מן הנקבה, ורק לו קרנייםמסועפות וכבדות המתחלפות מדי שנה.
אורכו של יחמור בוגר בין 1.20 ל-1.50 מטרים לערך, אורך זנבו בין 10 ל-20 סנטימטרים ותחתיו פרווה לבנה. גובה היחמור בין מטר אחד ל-1.20. זכר ממוצע שוקל בסביבות 100 קילוגרם, ואילו משקל הנקבה כ-60 קילוגרם. תוחלת החיים בבר בין 14 ל-17 שנה.
אצל הצעירים הקרניים אינן מסועפות, ובכל שנה נוסף לקרניהם סעיף חדש. מדי חודש פברואר נושרות קרני הפרטים הבוגרים ומתחיל צימוח של קרניים חדשות אשר גדלות עד חודש יולי.
בתחילה, מכוסות הקרניים בשכבה עורית אך זו נושרת והקרניים נותרות חשופות. בשל העובדה שהיחמור חי לעתים קרובות באזורים מיוערים, קרניים כבדות מפריעות לתנועתו, קרניו נועדו רק לטקסי ראווה בעונת הרבייה וההזדווגות וכשאלה מסתיימות אין לו צורך בהן והן נושרות עד לשנה הבאה.במשך עידן הקרח האחרון, היה היחמור נפוץ ברוחב חלקי יבשת אירופה. בעידן ההולוקן, תפוצתו של היחמור האירופי הוגבלה לאזור המזרח התיכון, טורקיה וחלקים של צפון אפריקה, ואילו קרובו המרשים והיפה יותר, היחמור הפרסי, חי באזור מערב אסיה. במהלך תקופת האבן הקדומה, היווה היחמור מקור בשר חשוב למספר תרבויות, ואחת העדויות לכך הן בעצמות והשרידים הרבים שנמצאו באזור צפון ישראל. גם מאוחר יותר, בזמן תרבות הנאטופית, היווה היחמור מקור בשר, אך חשיבותו הלכה ופחתה, ככל הנראה כתוצאה ממידבור של אזור המזרח התיכון שהביא להריסת בית הגידול של היחמור.
היחמור הופץ באזור מרכז אירופה וחצי האי הבריטי על ידי הרומאים העתיקים שבייתו אותו. מאוחר יותר, הנורמנים שמרו יחמורים בשביל מסעות ציד בגנים מלכותיים. גם בתקופות מאוחרות יותר הרבו בני האדם לצוד את היחמור, בין אם כתחביב אצולה למטרות שעשוע ובין אם למטרות רווח.
כיום, נפוץ היחמור באזור אירופה כולה, אך בעיקר במרכז ובדרומה (היחמור האירופאי) וכן מספרים מועטים מאוד של יחמור פרסי (כמאות בודדות) באזור איראן וחצי האי ערב. המין הפרסי מצוי בסכנת הכחדה חמורה בעקבות ציד. בתחילת המאה ה-20 האוכלוסייה הדרדרה עד מאוד ואף נדמה היה כי המין נכחד כליל, אך בשנת1956 נמצאו כ-24 פרטים בדרום-מערב אירן, ומאז החל מבצע להשבת היחמור הפרסי לטבע, שנמשך עד היום. גם בארץ ישראל היה נפוץ בעבר המין באזור הכרמלוהגליל, אך הוא נכחד בסוף המאה ה-19 או תחילת המאה ה-20, כמו באזור פרס.
היחמור נפוץ במידה מועטה מאוד גם באזורים מסוימים בצפון אמריקה ודרומה. אוכלוסייה קטנה, שהגיעה כחיה מבויתת עם בואו של האדם הלבן והתפראה, חיה גם באוסטרליה. באזורים מסוימים במרכז אירופה, בהם אין ליחמור טורפים טבעיים רבים ובעקבות חוקי ההגנה שנחקקו, הוא מתרבה יתר על המידה ומזיק לגידולים חקלאיים או עצים.באמצע שנות השבעים ביקש מנכ"ל רשות שמורות הטבע, אברהם יפה, לחדש את אוכלוסיית היחמורים בישראל. הוא רכש שני זוגות יחמורים מאחיו של השאה הפרסי, תמורת רישיון לציד של יעל גדול במצפה רמון. בסוף 1978, בשלהי תקופת שלטונו של השאה, כשהמהפכה האיראנית בפתח, הצליחו אנשי הרשות לחלץ את היחמורים, והם שוחררו בחי בר שבכרמל. בשנת 1989 פרצה בשמורה שריפה שכילתה את רוב היער, אך היחמורים הצטופפו בקרחת יער, וניצלו. כיום (2007) חיים בשמורה כ-650 יחמורים‏ בנוסף לאוכלוסיית היחמורים שבכרמל, שוחררו בשנת 2007 שישה פרטים של יחמור פרסי באזור נחל שורק שבהרי ירושלים,‏ שחרור שצלח פחות מקודמיו.בדרך כלל, חי היחמור בעדרים קטנים המונים בין 5 ל-20 פרטים. היחמור חי בעיקר באזורי יער וחורש צפוף, כמו גם בחורש פתוח, שטחי מרעה וגדות נהרות, ונראה כי הוא מעדיף אזורים שאינם מצוקיים ותלולים. תזונתו כוללת דשא וסוגי עשב שונים אותם הוא מלחך במשך שעות רבות ביום. לעתים, עומד היחמור על רגליו האחוריות בשביל להגיע לעלים או פירות של עצים אותם הוא רוצה לאכול. בטבע, אויבו העיקרי של היחמור הוא הזאב.
עונת ההזדווגות של היחמורים חלה בעונת הסתיו. הזכרים משמיעים בעונת הרבייה קול עמוק, המשמש כנראה איום לזכרים מתחרים, ומושך את תשומת לבן של הנקבות. הם עורכים ביניהם טקסי ראווה ונאבקים זה בזה בקרניהם, כאשר הנקבות מתקבצות יחדיו סביבם.
המאבק רב העוצמה, שהוא מן הפראיים בטבע, יכול להימשך אף מחצית השעה. לעתים, באם הזכרים שווי כוחות, מתים שניהם משטפי דם כעבור ימים אחדים, וזכר צעיר יותר תופס את מקומם, אולם לרוב אין הקרב מסתיים במוות. הזכר השליט אוסף אליו את הנקבות ומונע מזכרים אחרים להתקרב. העופרים הנולדים בתחילת הקיץ הם יפי מראה וכהים מן הבוגרים. על פרוותם כתמים בהירים רבים, בדומה לפרוות הקיץ של הבוגרים. העופרים הרעבים הם הקוראים לאמם לבוא להניקם וזו בוחנת היטב את ריח גופם טרם לכן כדי לוודא שהם אכן צאצאיה.היחמור ניתן לביות בקלות רבה, ולעתים קרובות נשאר מבוית למחצה גם כשהוא באזור טבעי, בפארק או שמורת טבע מוגנת.
מזה שנים ניצוד היחמור, הן הפרסי והן האירופי, בעיקר בשל בשרו הערב ופרוותו היפה, אולם המין המצוי יותר בסיכון הוא היחמור הפרסי שנכחד לחלוטין מאזור ארץ ישראלוגם מאוכלוסייתו העולמית נותרו מאות פרטים בודדים. בין הסכנות העיקריות האורבות ליחמורים מצד האדם ניתן למנות: ציד לא חוקי, פגיעה בתאונות דרכים והריסת בית הגידול הטבעי שלו. למרות זאת, גם ברחבי העולם וגם בישראל נעשים מאמץ להחזרת היחמור לטבע - אם נכחד, או לשימור האוכלוסייה במקרה של סכנת הכחדה.
בשל הסכנה הרובצת על אוכלוסיית היחמור, פרטים רבים מוחזקים בשמורות טבע או גני חיות.
היחמור מוזכר בתורה ככשר למאכל