משפחת הדובים

דוב שחור אמריקני-הדוב השחור האמריקני נפוץ באמריקה הצפונית, מצפון קנדה ואלסקה דרומה למקסיקו ומהאוקינוס
האטלנטי עד לאוקינוס השקט. תחום תפוצתם כולל 39 מ-50מדינות ארצות הברית וכל הפרובינציות הקנדית. האוכלוסיות
במרכז-מזרחה ודרומה של ארצות הברית נשארות בבהרים ויערות מוגנים של פרקים לאומיים ושמורות טבע. בעבר היו
ככל הנראה למעלה משני מיליון דובים שחורים אמריקניים באמריקה הצפונית; הערכות בשנות ה-80 של המאה ה-20
הניחו שמספרם מתחת ל-200,000. כיום נאמדת אוכלוסייתו של הדוב השחור האמריקני ביותר מ-600,000 פרטים.


דוב גריזלי-הגריזלי הינו הטורף היבשתי השני בגודלו ביבשת צפון אמריקה, לאחר דוב הקוטב. טווח משקלם וגודלם של
הגריזלי גדול, ומשתנה בהתאם למיקומם הגאוגרפי: הדובים הזכרים בשטחי הארץ הפנימיים, במיוחד אלה מאזור יוקון,
שוקלים כ-130 ק"ג בבגרותם. רוב הדובים נמצאים בשטחי החוף ושוקלים כ-550 ק"ג. האוכלוסיות שנמצאות בפארק
הלאומי קטאמי ובאלסקה יכולות להגיע עד למשקל של 680 ק"ג. הנקבות שוקלות בדרך כלל ב-38% פחות. גובה הכתפיים
של דובי הגריזלי מגיע למטר אחד בממוצע בעמידה על ארבע, וגובה הזכרים כ-2.40 מטר כשהם עומדים על רגליהם
האחוריות. דובי גריזלי מאזור נהר יוקון נמוכים מדובי גריזלי טיפוסיים ב-20% בממוצע.                                                                  
צבעי הגריזלי משתנים בצורה נרחבת, לפי האזורים הגאוגרפיים, מלבן עד כמעט שחור, וכל הגוונים שביניהם. לגריזלי יש
גם חטוטרות בין הכתפיים, שהיו למעשה מצבור שרירים המשמש לזרועות הקדמיות ולחפירה. בשריר הזה משתמש
הגריזלי לחפור מקורות מזון צמחיים. בכל אופן הרגליים האחוריות חזקות הרבה יותר. השרירים ברגליים האחוריות מספיק
חזקים לאפשר לדב לעמוד ואפילו ללכת מרחקים קצרים, דבר המאפשר להם לצפות יותר טוב על הסביבה. הראש גדול
ועגול והפרופיל קעור בצורת דיסק. למרות הגודל העצום שלהם, דובים אלה יכולים לרוץ במהירות של עד 55 קמ"ש.
במורד רצים הדובים לאט יותר מאשר בעליה, וזאת עקב חטוטרת השרירים הגדולה שבין הכתפיים. יש להם פרווה סמיכה
מאוד לשמירת חום הגוף בחורפים קשים ובסופות שלג.                                                                                                        
אפשר להבדיל בין הגריזלי לבין הסוגים האחרים של הדוב החום בעזרת הטורפים שהם ארוכים יחסית יותר וכן צורת
הגולגולת, שמזכירה את זו של דב הקוטב. בהשוואה לתת מינים אחרים של הדב החום הצפון אמריקאי, הגריזלי הוא בעל
פרווה עם גוון כספי וגודלו קטן יותר. ההבדל בגודל נובע מזמינות פחותה של מזון במקומות המחיה של הגריזלי. אורך
הטפרים של הגריזלי כפול מאורך הבהונות שלהם ומגיע ל10 ס"מ.
חוש הריח של דוב הגריזילי טוב יותר משל כל כלב והוא יכול להריח טרף ממרחק של 8 ק"מ.


דוב קוטב-דובי קוטב יחד עם דובי קודיאק,הם הטורפים הגדולים ביותר החיים כיום על היבשה. זכרים בוגרים שוקלים בין
300 ל-900 ק"ג, ואורך גופם 2.4 - 3 מטרים. לעומתם, נקבות בוגרות שוקלות בין 150 ל-300 ק"ג, ואורך גופן 2 - 2.5
מטרים. משקל הנקבות עולה משמעותית בתקופות של הריון. נתונים אלו מעמידים את דובי הקוטב כמין השני ברמת הדו
צורתית הזדווגותית שלהם, שניים רק לאוטריים. הגורים שוקלים בהיוולדם רק 600 - 700 גרם.                                                        
גופו של דוב הקוטב גדול וחסון. צווארו ארוך, אוזניו וזנבו קטנים, וגופו עגלגל יותר יחסית לדובים אחרים מסוגו, כנצפה
מכלל אלן. גפיו האחוריות גדולות מגפיו הקדמיות. על פניו נראה שגודלן הרב של כפות רגליו עומד בסתירה לכלל אלן,
אולם מאפיין זה שלהם נובע מלחצי ברירה שמקורם בשני גורמים:                                                                        
בזמן השחיה הם משתמשים בכפות רגליהם להנעת גופם.                                                                                
בתקופות מסוימות עליהם ללכת באזורים בהם הקרח דק. במצבים אלו רגליהם הגדולות משמשות כמחליקי שלג ומפזרות
את עומס משקלם על פני שטח גדול יותר. מאותה סיבה בדיוק, כשהקרח דק במיוחד הם יילכו "הליכת שש" או "הליכת
שמונה" - כלומר יילכו גם על ברכיהם ומרפקיהם.                                                                                        
מאפיינים אלו מקטינים את היחס בין שטח הפנים לנפח גופם, ובאופן זה קטן איבוד החום מגופם לסביבה. מסיבה דומה -
חסכון באנרגיה - דובי הקוטב גדולים יותר מדובים אחרים, כנצפה מכלל ברגמן.                                                    
פרוותם של דובי הקוטב נראית בצבע לבן בז' (השערות עצמן שקופות), והיא מספקת הסוואה טובה. בנוסף, הפרווה
משמשת כשכבת בידוד תרמי, כלומר חשיבותה הרבה נובעת מהאקלים הארקטי שבו חיים הדובים. הפרווה עשויה להפוך
לצהבהבה עם הגיל. עורם של הדובים שחור, וניתן להבחין בכך באזורים החשופים (מפרווה) של הדוב: האף, העיניים והפה.
הפרווה מכוסה שמן דוחה מים, המשמש כבידוד תרמי לדוב בעת שהותו בתוך המים, כאשר פרוותו אינה מבודדת בגלל
הרטיבות. שערות קשיחות בסוליות כפות הדוב מספקות לו בידוד תרמי מהקרקע ואחיזה על פני הקרח החלק.                                    
שלא כמו יונקים ארקטיים אחרים, אין דובי הקוטב משירים את פרוותם הלבנה והסמיכה לשם הצמחת פרווה כהה ודלילה
יותר בקיץ. בעבר סברו כי השערות השקופות של פרוות הדוב מעבירות את אור השמש אל עור הדוב (בדומה לאופן
פעולתם של סיבים אופטיים), אולם השערה זו הופרכה.
חוש הריח של דוב הקוטב טוב יותר מחוש הריח של דוב הגריזילי והוא יכול להריח טרף ממרחק של 40 ק"מ!!!.


דוב פנדה-אורכה של הפנדה 1.5 מטר עד 1.8 מטר מהחרטום ועד לזנב, רגליה שחורות, גופה שחור ולבן כשהראש לבן
למעט האוזניים השחורות והעיניים המוקפות בכתמים שחורים דמויי משקפיים. לפנדה הענק יש כף רגל מיוחדת עם בוהן
וחמש אצבעות. משקלו 165-75 ק"ג. ה"בוהן" היא למעשה התרחבות של עצם שורש כף הרגל.סטיבן ג'יי גולד כתב מאמר
על כך ואחר כך השתמש בכותרת המאמר "בוהן הפנדה" לשם ספר שהוא אסופת מאמרים.
על אף שסיווגו הטקסונומלי משייכו לטורפים הפנדה ניזון כמעט אך ורק מצמחים, למעשה, הוא אוכל כמעט אך ורק חזרן.
טכנית, כמו בעלי־חיים רבים אחרים הם אוכלי־כל שכן ידוע שהפנדות אוכלים ביצים, והם אוכלים גם חרקים כחלק מתזונת
החזרן שלהם. אלה הם מקורות הכרחיים לחלבון. תופעה אופיָ‏נִית לפנדות: אוזניהם מתנועעות בזמן שהם לועסים.
הפנדה הוא בעל חיים יונק. עד היום לא הצליחו המדענים לקבוע את סולם ההתפתחות האבולוציוני של הפנדות. חלקם
טוענים שהפנדות הראשונים הופיעו לפני 600 אלף שנה, אך האחרים מאמינים שהם חיים על כדור הארץ זה 3-1 מיליון
שנים. הוא גם קרוב רחוק של דביביון הפנדה, אך השם המשותף נבע מסוג התזונה המשותף לשניהם (אכילת חזרן). השם
פנדה ניתן לו כשנתגלה הקשר עם דביבון הפנדה ב-1901. במשך שנים רבות הסיווג הטקסונומי של הפנדה היה נתון
במחלוקת, כיוון שגם למין "פנדה ענק" וגם למין "דביבון פנדה" יש מאפיינים הן של דובים והן של ראקונים. עם זאת, בדיקות
דנ"א הראו כי הפנדה הענק הוא דוב אמיתי השייך למשפחת הדובים. הדוב הקרוב ביותר אליו גנטית הוא דוב המשקפיים
מדרום אמריקה בעוד שדביבון הפנדה הפנדה שייך לראקונים.
 הפנדה הוא חיה בסיכון והפך בשנים האחרונות לסמלם של בעלי החיים שנמצאים בסכנת הכחדה. הפנדה נמצא בסיכון
גבוה בשל איבוד נמשך של בית הגידול ובשל פוריות נמוכה מאד. הפנדה הוא הסמל של הקרן הלאומית לשימור חיות בר
ארגון השימור הגדול ביותר.                                                                                                                      
לפי הערכות, רק 1,600 פנדות חיים בטבע בדרום סין. מ-1963 נולדו בשמורות הטבע ובגני החיות בעולם 256 פנדות
בלבד; רק 96 מהן שרדו יותר משנה. בניסיון למנוע את היעלמות הדובים המכונים "המאובנים החיים" - הקימה ממשלת סין
11 מרכזים לרביית פנדות ואסרה על ציד הדובים. המרכז בצ'נגדו נחשב למוצלח ביותר מבין המוסדות שנפתחו ב-20
השנים האחרונות.                                                                                                                                
מספר הלידות של דובי הפנדה המוחזקים במרכז נחשב לגבוה בעולם - 35 פנדות, שהמימון להחזקתן מגיע מממשלת סין
ומחברות פרטיות. עם זאת, תוצאות שיאפשרו להחזיר את הדובים לסביבה הטבעית שלהם עדיין לא נרשמו.                                    
השאלת דובי פנדה לגני־חיות אמריקנים וייפנים היוותה רכיב חשוב בדיפלומטיה של הרפובליקה העממית של סין בשנות
ה-70 של המאה ה-20 והייתה מסממני חילופי התרבות הראשונים שבין סין הקומוניסטית למערב. אך בשנת 1884הפסיקו
הפנדות להיות סוכנים של דיפלומטיה. במקום זאת, החלה סין להציע פנדות להשאלה של עד 10 שנים בלבד. בשל השאלה
כזו נדרש גן־החיות לשלם עד מיליון דולר לשנה ולחתום על התחייבות שכל גור שייוולד בתקופה זו הוא רכושה של סין
העממית. תביעה משפטית שהגישה "הקרן העולמית של חיות הבר" ב-1988 אלצה את "אגף הדיג וחיות הבר" בממשלת
ארצות הברית לחייב גני־חיות בארצות הברית המעוניינים לייבא פנדות לוודא שחצי מהתשלום לסין יופנה למאמצי שימור
של הפנדה ובית הגידול שלו לפני שהאגף יאשר את יבוא הפנדות.




דוב קואלה-מין יונק כיס יחידה בסוגה מסדרת הקנגוראים.
בטבע, נפוצה הקואלה ביבשת אוסטרליה בלבד, בעיקר במזרחה.
היא חיה באזורי יערות האקליפטוס, שעליו הם מזונו היחיד.
הקואלות מבלות את מרבית זמנן, כ-18 שעות ביממה, בשינה. בשאר הזמן הן תרות אחר מזון.
לקואלה פרווה פלומתית ורכה. רוב גופה מכוסה בפרווה אפורה-חומה, אך אזור הבטן, אזור הפה והאוזניים לבנים. האף גדול יחסית ושחור, וצורתו כמעין אליפסה. אורכו של פרט בוגר כ-70 סנטימטרים, ומשקלו נע בין 14 קילוגרמים לזכר דרומי ל-5 קילוגרם לנקבה צפונית. לקואלה אין זנב. קיימות קואלות לבנות אך הן נדירות ביותר. הן אינן לבקניות, כפי שעשויים לחשוב. בשל פרוותן הלבנה רגישות הן לקרני השמש ובעלות סבירות גבוהה יותר לחלות בסרטן.
הקואלה נעזרת בטפריה החדים ושרירי רגליה וידיה המפותחים כדי להיאחז בעץ האקליפטוס החלקלק ולטפס על גזעו מבלי ליפול ארצה. האחיזה החזקה מאפשרת לקואלה אף לישון על העץ ללא חשש מנפילה. הקואלה מעדיפה עלים צעירים של מספר מיני אקליפטוס מסוימים, ועל כן היא נודדת בעונות השנה השונות בחיפוש אחר מזון. הקואלה אינה צורכת נוזלים על ידי שתייה, וכל המים להם היא זקוקה מסופקים לה על ידי אכילת עלי האקליפטוס, שבהם כ-50 אחוזים מים.
בהתחשב בכך שגם בלא הפרעה הקואלה בררנית מאוד וניזונה רק ממזון מצומצם מסוג אחד, ובעקבות בירוא יערות לצורכי תעשייה, הצטמצמו עד מאוד אזורי התפוצה שלה באוסטרליה, ונעשים מאמצים לשימור האקליפטוסים, בהם תלויות הקואלות באופן מוחלט, שכן, מעליהם הן חיות ועליהם הן חיות.
בראשית המאה ה-20 חלה ירידה משמעותית במספר הקואלות בשל מחלות וציד. משנת 1936 אסור לצוד באוסטרליה את הקואלה על פי חוק, ואף הוקצו לה שמורות המגינות עליה מפני האדם.
נקבת הקואלה ממליטה אחת לשנתיים גור יחיד, ונושאת אותו בכיסה, כיתר חיות הכיס, במשך שישה חודשים. עם תום תקופה זו, מטפס הגור על גבה של אמו ונשאר צמוד לגבה עד לגיל שנה לערך.
לקואלות, כמו לבני-אדם יש חמש אצבעות, אלא שלקואלה יש שני אגודלים ושלוש אצבעות ובעזרתם היא תופסת את ענף העץ משני צדדיו.
בישראל, מוחזקים 3 פרטים של קואלה בגן גורו אשר לרגלי הר הגלבוע. שתי נקבות - סנדי ומנדי אותן קיבל הגן אחרי מאמצים מרובים בשנת 2000, וזכר אחד - דיגירידו.
על אף שהקואלה אינה שייכת למשפחת הדובים, נפוץ בקרב הציבור הכינוי "דב קואלה" אשר מוצמד לחיה. זאת בשל דמיונה החיצוני לדובים; ככל הנראה, המתיישבים האירופאים הראשונים באוסטרליה חשבו את הקואלה לסוג של דב.
בשל מראהן הילדותי, האף והעיניים הגדולות, הפרווה הרכה וציציות השער באוזניים, מופיעות לעתים קרובות הקואלות בתרבות הפופולרית, בפרט בסדרות מצוירות, כדמויות נחמדות ומלבבות.