דגי ים בישראל

דקר הסלעים-לדקר הסלעים יש שמות עממים כמו לוקוס סלע או דאור הוא הדקר הידוע ביותר בים התיכון ובחופי צפון 
אפריקה                                                                                                                                                                  
הנחשב לדג מאכל מבוקש ביותר ומהמשובחים בים התיכון. לוקוס הוא דג כשר בעל קשקשים. בשל כך סובל מדיג יתר 
ונמצא בסכנת הכחדה.
לדקר הסלעים יש גוף ופה גדול, סנפיר ארוך וזנב מעוגל. צבעו נע בין חום לירוק, בהתאם לעונה ולגיל - בצעירותו צבעו 
ירוק ובבגרותו נהפך חום עם נקודות צהובות וגחון צהבהב. יש לו שלושה קוצים חזקים בסנפיר הגב. הגודל השכיח הוא בין 
50 ל-100 ס"מ, ומשקלו בין 3 ל-10 ק"ג, אך ישנם דגים השוקלים יותר מ-40 ק"ג, ובאורך העולה על 150 ס"מ.
דקר הסלעים נמצא בים התיכון, בחוף המערבי של אפריקה ובחופי ברזיל. דקר הסלעים הוא דג מתבודד הנוטה לחיות 
בסלעים, בעומק של בין 8 עד 300 מטרים, אולם לא נפוץ מעבר לעומק 60 מטר. לרוב הצעירים נמצאים במים רדודים 
יותר, והבוגרים בעומק. הוא יאכלס מערה או כוך בעלת שתי יציאות או יותר שאותה יהפוך למשכנו, ויאמץ כוכים נוספים 
בסביבתו כמפלט זמני והגנה. פתח הכוך יהיה גדול במעט מגופו כדי למנוע כניסת דגים גדולים יותר. במקרה של התקפות 
נשיכה מטורפים או כוח אחר שיופעל עליו כדי להוציא אותו מהכוך כדוגמת דייגים, דקר הסלעים יפער את פיו ויפרוש את 
שלושת הקוצים בסנפיר הגבי כדי לנעול עצמו אל תוך סלע הכוך. דקר הסלעים הוא דג טורף הידוע כרעבתן האורב לטרפו, 
ומהטורפים העיקריים בים התיכון. ניזון בעיקר מדגים אחרים סרטנים חסילונים דיונונים תמנונים.
כל דגי דקר הסלעים בוקעים מהביצה ומתבגרים כנקבות ובשלב מאוחר יותר של חייהם חלקם ישנו את מינם לזכרים 
בתהליך הנקרא דיכוגימיה. במימי תוניס נקבות מגיעות לבגרות מינית בגיל 5 שנים כשחלקם ישנו את מינם לזכרים בגיל 9 
עד 16 שנה. בברזיל 50% מהנקבות יגיעו לבגרות מינית באורך של כ-47 ס"מ, כשהנקבות הגדולות ביותר מגיעות לאורך 
79 ס"מ ואורכם של הזכרים הקטנים ביותר עומד על כ-80 ס"מ. היחס בן הזכרים הפעילים מינית לנקבות בוגרות עומד על 
1:7. פעילות מינית תחל באביב והשרצות יחלו בתחילת הקיץ. שלא בעונת הרביה זכרים דומיננטיים יפגינו התנהגות 
טריטורילית אגרסיבית כלפי זכרים שכנים ונקבות קטנות יותר.                                                                                                                        
דקר הסלעים נחשב מבין דגי המאכל הטעימים והמשובחים ביותר בים. בספרדית קיימת האמרה: "מהים דקר הסלע 
ומהאדמה הטָלֶה. אוכלוסיית דקר הסלעים סובלת מדגת יתר כשדייג מסחרי מהווה את האיום המרכזי. קצב הגדילה האיטי 
של הדג וסגנון הריבוי המורכב שלו לא מאפשרים לו להתמודד עם לחצי הדייג המסיבים. דיג באמצעות רובי דיג וחניתות 
הייתה השיטה העיקרית לתפיסת הדג בצרפת ובמקומות אחרים, בשיטת דיג זו לדג כמעט ואין סיכוי להימלט בשל אופיו 
והתנהגותו הטריטוריאלית. שיטה זו מהווה כיום סיכון משמעותי נוסף על אוכלוסיית המתבגרים. שיטת דיג זו נאסרה בחוק 
בצרפת למשך 10 שנים וכתוצאה במספר שמורות ימיות האוכלוסייה התבססה מחדש. כיום דקר הסלעים נמצא בסכנת 
הכחדה.






סריול אטלנטי-סריול אטלנטי הוא סוג של דג טורף. שמו המקובל אצל הדייגים בישראל הוא אינטיאס.                                 
האינטיאס הוא דג הנודד בעקבות הזרמים המשתנים והטמפרטורה המשתנה שלהם.                                                                    
האינטיאס הוא קרוב משפחה של הצנינתן והפומפנו. משקלו המרבי הוא 80 ק"ג ואורכו כ-2 מטרים. הוא ניזון ממספר סוגי 
דיונונים דגים וסרטנים. חי בקרבת ריפים אוניות טבועות משטחים סלעיים גרוטאות וכן משטחים חוליים שלאורכם הוא 
נודד.                                                                                                                                                                 
סריול אטלנטי בדרך כלל שוחה בחלק העליון של מים בים קרוב לפני המים.                                                                      
דייגים מאוד אוהבים את בשרו של האינטיאס,זהו דג כשר בעל קשקשים.




סרגוס מסורטט-סרגוס מסורטט או שמו העממי סרגוס הוא דג ממשפחת הספורסים הנפוץ בים התיכון. דג בעל גב קמור, 
בצעירותו נראה עם 5 פסים שחורים אנכיים ו-4 אפורים. פסים אלו נעלמים כאשר הדג מגיע לכדי 20 ס"מ. הדג ניזון 
מסרטנים דגים קטנים ובעלי קונחייה. הדג משתמש בשיניו החזקות על מנת לפצח את הקונחייה. עונת הרבייה מינואר עד 
מרס. הדג הינו הרמפרודיט במהלך חייהם נהפכים רבים מהזכרים לנקבות. לדג מאכל משובח בעל טעם "ים" ובשרו לבן.                         
הדג הינו כשר בעל קשקשים.                                                                                                                    
סרגוס הוא דג חמקן וקשה מאוד להתקרב עליו, הוא נפוץ מאוד בחופי ישראל, ושוחה בלהקות בשוניות באיזורים סלעיים 
אוניות טרופות ועוד.




לַברָק-לברק הוא דג מוארך שצבעו כסוף ממשפחת הדקרים. גודלו הממוצע בין 20 ל-70 ס"מ, אך יש מינים שאורכם 
למעלה ממטר. ללברק שיניים מסומרות קטנות בלסתות ובלשון. הלברק הוא היחיד מבין הדקריים שלו סנפיר גב מחולק. 
הלברק חי לרוב בשפכי נהרות, אך מסוגל גם לחיות בים. בצעירותו מתגודד הלברק בלהקות, אך כשמגיע לבגרות חי הלברק 
לבדו. הלברק ניזון בעיקר מדגים אחרים, אך גם מסרטנים ושאר חסרי חוליות. הלברק מתרבה בחודשי החורף.                  
מיני הלברק שלחופי הארץ הם לברק נקוד ולברק חלק הגדול יותר יחסית.                                                                         
הלברק משמש למאכל. זהו דג כשר בעל קשקשים.                                                                                            
השם העברי מקורו כנראה בשמו היווני שמקור בשם הלטיני.                                                                                 
הלברק מאופיין לרב בצבע כחול מכסוף מבריק. זנב הלברק עשוי סחוס קשה וכשהוא נלכד הוא מנסה להסתחרר על החכה 
על מנת לנסות להשתחרר.

משפחת הדובים

דוב שחור אמריקני-הדוב השחור האמריקני נפוץ באמריקה הצפונית, מצפון קנדה ואלסקה דרומה למקסיקו ומהאוקינוס
האטלנטי עד לאוקינוס השקט. תחום תפוצתם כולל 39 מ-50מדינות ארצות הברית וכל הפרובינציות הקנדית. האוכלוסיות
במרכז-מזרחה ודרומה של ארצות הברית נשארות בבהרים ויערות מוגנים של פרקים לאומיים ושמורות טבע. בעבר היו
ככל הנראה למעלה משני מיליון דובים שחורים אמריקניים באמריקה הצפונית; הערכות בשנות ה-80 של המאה ה-20
הניחו שמספרם מתחת ל-200,000. כיום נאמדת אוכלוסייתו של הדוב השחור האמריקני ביותר מ-600,000 פרטים.


דוב גריזלי-הגריזלי הינו הטורף היבשתי השני בגודלו ביבשת צפון אמריקה, לאחר דוב הקוטב. טווח משקלם וגודלם של
הגריזלי גדול, ומשתנה בהתאם למיקומם הגאוגרפי: הדובים הזכרים בשטחי הארץ הפנימיים, במיוחד אלה מאזור יוקון,
שוקלים כ-130 ק"ג בבגרותם. רוב הדובים נמצאים בשטחי החוף ושוקלים כ-550 ק"ג. האוכלוסיות שנמצאות בפארק
הלאומי קטאמי ובאלסקה יכולות להגיע עד למשקל של 680 ק"ג. הנקבות שוקלות בדרך כלל ב-38% פחות. גובה הכתפיים
של דובי הגריזלי מגיע למטר אחד בממוצע בעמידה על ארבע, וגובה הזכרים כ-2.40 מטר כשהם עומדים על רגליהם
האחוריות. דובי גריזלי מאזור נהר יוקון נמוכים מדובי גריזלי טיפוסיים ב-20% בממוצע.                                                                  
צבעי הגריזלי משתנים בצורה נרחבת, לפי האזורים הגאוגרפיים, מלבן עד כמעט שחור, וכל הגוונים שביניהם. לגריזלי יש
גם חטוטרות בין הכתפיים, שהיו למעשה מצבור שרירים המשמש לזרועות הקדמיות ולחפירה. בשריר הזה משתמש
הגריזלי לחפור מקורות מזון צמחיים. בכל אופן הרגליים האחוריות חזקות הרבה יותר. השרירים ברגליים האחוריות מספיק
חזקים לאפשר לדב לעמוד ואפילו ללכת מרחקים קצרים, דבר המאפשר להם לצפות יותר טוב על הסביבה. הראש גדול
ועגול והפרופיל קעור בצורת דיסק. למרות הגודל העצום שלהם, דובים אלה יכולים לרוץ במהירות של עד 55 קמ"ש.
במורד רצים הדובים לאט יותר מאשר בעליה, וזאת עקב חטוטרת השרירים הגדולה שבין הכתפיים. יש להם פרווה סמיכה
מאוד לשמירת חום הגוף בחורפים קשים ובסופות שלג.                                                                                                        
אפשר להבדיל בין הגריזלי לבין הסוגים האחרים של הדוב החום בעזרת הטורפים שהם ארוכים יחסית יותר וכן צורת
הגולגולת, שמזכירה את זו של דב הקוטב. בהשוואה לתת מינים אחרים של הדב החום הצפון אמריקאי, הגריזלי הוא בעל
פרווה עם גוון כספי וגודלו קטן יותר. ההבדל בגודל נובע מזמינות פחותה של מזון במקומות המחיה של הגריזלי. אורך
הטפרים של הגריזלי כפול מאורך הבהונות שלהם ומגיע ל10 ס"מ.
חוש הריח של דוב הגריזילי טוב יותר משל כל כלב והוא יכול להריח טרף ממרחק של 8 ק"מ.


דוב קוטב-דובי קוטב יחד עם דובי קודיאק,הם הטורפים הגדולים ביותר החיים כיום על היבשה. זכרים בוגרים שוקלים בין
300 ל-900 ק"ג, ואורך גופם 2.4 - 3 מטרים. לעומתם, נקבות בוגרות שוקלות בין 150 ל-300 ק"ג, ואורך גופן 2 - 2.5
מטרים. משקל הנקבות עולה משמעותית בתקופות של הריון. נתונים אלו מעמידים את דובי הקוטב כמין השני ברמת הדו
צורתית הזדווגותית שלהם, שניים רק לאוטריים. הגורים שוקלים בהיוולדם רק 600 - 700 גרם.                                                        
גופו של דוב הקוטב גדול וחסון. צווארו ארוך, אוזניו וזנבו קטנים, וגופו עגלגל יותר יחסית לדובים אחרים מסוגו, כנצפה
מכלל אלן. גפיו האחוריות גדולות מגפיו הקדמיות. על פניו נראה שגודלן הרב של כפות רגליו עומד בסתירה לכלל אלן,
אולם מאפיין זה שלהם נובע מלחצי ברירה שמקורם בשני גורמים:                                                                        
בזמן השחיה הם משתמשים בכפות רגליהם להנעת גופם.                                                                                
בתקופות מסוימות עליהם ללכת באזורים בהם הקרח דק. במצבים אלו רגליהם הגדולות משמשות כמחליקי שלג ומפזרות
את עומס משקלם על פני שטח גדול יותר. מאותה סיבה בדיוק, כשהקרח דק במיוחד הם יילכו "הליכת שש" או "הליכת
שמונה" - כלומר יילכו גם על ברכיהם ומרפקיהם.                                                                                        
מאפיינים אלו מקטינים את היחס בין שטח הפנים לנפח גופם, ובאופן זה קטן איבוד החום מגופם לסביבה. מסיבה דומה -
חסכון באנרגיה - דובי הקוטב גדולים יותר מדובים אחרים, כנצפה מכלל ברגמן.                                                    
פרוותם של דובי הקוטב נראית בצבע לבן בז' (השערות עצמן שקופות), והיא מספקת הסוואה טובה. בנוסף, הפרווה
משמשת כשכבת בידוד תרמי, כלומר חשיבותה הרבה נובעת מהאקלים הארקטי שבו חיים הדובים. הפרווה עשויה להפוך
לצהבהבה עם הגיל. עורם של הדובים שחור, וניתן להבחין בכך באזורים החשופים (מפרווה) של הדוב: האף, העיניים והפה.
הפרווה מכוסה שמן דוחה מים, המשמש כבידוד תרמי לדוב בעת שהותו בתוך המים, כאשר פרוותו אינה מבודדת בגלל
הרטיבות. שערות קשיחות בסוליות כפות הדוב מספקות לו בידוד תרמי מהקרקע ואחיזה על פני הקרח החלק.                                    
שלא כמו יונקים ארקטיים אחרים, אין דובי הקוטב משירים את פרוותם הלבנה והסמיכה לשם הצמחת פרווה כהה ודלילה
יותר בקיץ. בעבר סברו כי השערות השקופות של פרוות הדוב מעבירות את אור השמש אל עור הדוב (בדומה לאופן
פעולתם של סיבים אופטיים), אולם השערה זו הופרכה.
חוש הריח של דוב הקוטב טוב יותר מחוש הריח של דוב הגריזילי והוא יכול להריח טרף ממרחק של 40 ק"מ!!!.


דוב פנדה-אורכה של הפנדה 1.5 מטר עד 1.8 מטר מהחרטום ועד לזנב, רגליה שחורות, גופה שחור ולבן כשהראש לבן
למעט האוזניים השחורות והעיניים המוקפות בכתמים שחורים דמויי משקפיים. לפנדה הענק יש כף רגל מיוחדת עם בוהן
וחמש אצבעות. משקלו 165-75 ק"ג. ה"בוהן" היא למעשה התרחבות של עצם שורש כף הרגל.סטיבן ג'יי גולד כתב מאמר
על כך ואחר כך השתמש בכותרת המאמר "בוהן הפנדה" לשם ספר שהוא אסופת מאמרים.
על אף שסיווגו הטקסונומלי משייכו לטורפים הפנדה ניזון כמעט אך ורק מצמחים, למעשה, הוא אוכל כמעט אך ורק חזרן.
טכנית, כמו בעלי־חיים רבים אחרים הם אוכלי־כל שכן ידוע שהפנדות אוכלים ביצים, והם אוכלים גם חרקים כחלק מתזונת
החזרן שלהם. אלה הם מקורות הכרחיים לחלבון. תופעה אופיָ‏נִית לפנדות: אוזניהם מתנועעות בזמן שהם לועסים.
הפנדה הוא בעל חיים יונק. עד היום לא הצליחו המדענים לקבוע את סולם ההתפתחות האבולוציוני של הפנדות. חלקם
טוענים שהפנדות הראשונים הופיעו לפני 600 אלף שנה, אך האחרים מאמינים שהם חיים על כדור הארץ זה 3-1 מיליון
שנים. הוא גם קרוב רחוק של דביביון הפנדה, אך השם המשותף נבע מסוג התזונה המשותף לשניהם (אכילת חזרן). השם
פנדה ניתן לו כשנתגלה הקשר עם דביבון הפנדה ב-1901. במשך שנים רבות הסיווג הטקסונומי של הפנדה היה נתון
במחלוקת, כיוון שגם למין "פנדה ענק" וגם למין "דביבון פנדה" יש מאפיינים הן של דובים והן של ראקונים. עם זאת, בדיקות
דנ"א הראו כי הפנדה הענק הוא דוב אמיתי השייך למשפחת הדובים. הדוב הקרוב ביותר אליו גנטית הוא דוב המשקפיים
מדרום אמריקה בעוד שדביבון הפנדה הפנדה שייך לראקונים.
 הפנדה הוא חיה בסיכון והפך בשנים האחרונות לסמלם של בעלי החיים שנמצאים בסכנת הכחדה. הפנדה נמצא בסיכון
גבוה בשל איבוד נמשך של בית הגידול ובשל פוריות נמוכה מאד. הפנדה הוא הסמל של הקרן הלאומית לשימור חיות בר
ארגון השימור הגדול ביותר.                                                                                                                      
לפי הערכות, רק 1,600 פנדות חיים בטבע בדרום סין. מ-1963 נולדו בשמורות הטבע ובגני החיות בעולם 256 פנדות
בלבד; רק 96 מהן שרדו יותר משנה. בניסיון למנוע את היעלמות הדובים המכונים "המאובנים החיים" - הקימה ממשלת סין
11 מרכזים לרביית פנדות ואסרה על ציד הדובים. המרכז בצ'נגדו נחשב למוצלח ביותר מבין המוסדות שנפתחו ב-20
השנים האחרונות.                                                                                                                                
מספר הלידות של דובי הפנדה המוחזקים במרכז נחשב לגבוה בעולם - 35 פנדות, שהמימון להחזקתן מגיע מממשלת סין
ומחברות פרטיות. עם זאת, תוצאות שיאפשרו להחזיר את הדובים לסביבה הטבעית שלהם עדיין לא נרשמו.                                    
השאלת דובי פנדה לגני־חיות אמריקנים וייפנים היוותה רכיב חשוב בדיפלומטיה של הרפובליקה העממית של סין בשנות
ה-70 של המאה ה-20 והייתה מסממני חילופי התרבות הראשונים שבין סין הקומוניסטית למערב. אך בשנת 1884הפסיקו
הפנדות להיות סוכנים של דיפלומטיה. במקום זאת, החלה סין להציע פנדות להשאלה של עד 10 שנים בלבד. בשל השאלה
כזו נדרש גן־החיות לשלם עד מיליון דולר לשנה ולחתום על התחייבות שכל גור שייוולד בתקופה זו הוא רכושה של סין
העממית. תביעה משפטית שהגישה "הקרן העולמית של חיות הבר" ב-1988 אלצה את "אגף הדיג וחיות הבר" בממשלת
ארצות הברית לחייב גני־חיות בארצות הברית המעוניינים לייבא פנדות לוודא שחצי מהתשלום לסין יופנה למאמצי שימור
של הפנדה ובית הגידול שלו לפני שהאגף יאשר את יבוא הפנדות.




דוב קואלה-מין יונק כיס יחידה בסוגה מסדרת הקנגוראים.
בטבע, נפוצה הקואלה ביבשת אוסטרליה בלבד, בעיקר במזרחה.
היא חיה באזורי יערות האקליפטוס, שעליו הם מזונו היחיד.
הקואלות מבלות את מרבית זמנן, כ-18 שעות ביממה, בשינה. בשאר הזמן הן תרות אחר מזון.
לקואלה פרווה פלומתית ורכה. רוב גופה מכוסה בפרווה אפורה-חומה, אך אזור הבטן, אזור הפה והאוזניים לבנים. האף גדול יחסית ושחור, וצורתו כמעין אליפסה. אורכו של פרט בוגר כ-70 סנטימטרים, ומשקלו נע בין 14 קילוגרמים לזכר דרומי ל-5 קילוגרם לנקבה צפונית. לקואלה אין זנב. קיימות קואלות לבנות אך הן נדירות ביותר. הן אינן לבקניות, כפי שעשויים לחשוב. בשל פרוותן הלבנה רגישות הן לקרני השמש ובעלות סבירות גבוהה יותר לחלות בסרטן.
הקואלה נעזרת בטפריה החדים ושרירי רגליה וידיה המפותחים כדי להיאחז בעץ האקליפטוס החלקלק ולטפס על גזעו מבלי ליפול ארצה. האחיזה החזקה מאפשרת לקואלה אף לישון על העץ ללא חשש מנפילה. הקואלה מעדיפה עלים צעירים של מספר מיני אקליפטוס מסוימים, ועל כן היא נודדת בעונות השנה השונות בחיפוש אחר מזון. הקואלה אינה צורכת נוזלים על ידי שתייה, וכל המים להם היא זקוקה מסופקים לה על ידי אכילת עלי האקליפטוס, שבהם כ-50 אחוזים מים.
בהתחשב בכך שגם בלא הפרעה הקואלה בררנית מאוד וניזונה רק ממזון מצומצם מסוג אחד, ובעקבות בירוא יערות לצורכי תעשייה, הצטמצמו עד מאוד אזורי התפוצה שלה באוסטרליה, ונעשים מאמצים לשימור האקליפטוסים, בהם תלויות הקואלות באופן מוחלט, שכן, מעליהם הן חיות ועליהם הן חיות.
בראשית המאה ה-20 חלה ירידה משמעותית במספר הקואלות בשל מחלות וציד. משנת 1936 אסור לצוד באוסטרליה את הקואלה על פי חוק, ואף הוקצו לה שמורות המגינות עליה מפני האדם.
נקבת הקואלה ממליטה אחת לשנתיים גור יחיד, ונושאת אותו בכיסה, כיתר חיות הכיס, במשך שישה חודשים. עם תום תקופה זו, מטפס הגור על גבה של אמו ונשאר צמוד לגבה עד לגיל שנה לערך.
לקואלות, כמו לבני-אדם יש חמש אצבעות, אלא שלקואלה יש שני אגודלים ושלוש אצבעות ובעזרתם היא תופסת את ענף העץ משני צדדיו.
בישראל, מוחזקים 3 פרטים של קואלה בגן גורו אשר לרגלי הר הגלבוע. שתי נקבות - סנדי ומנדי אותן קיבל הגן אחרי מאמצים מרובים בשנת 2000, וזכר אחד - דיגירידו.
על אף שהקואלה אינה שייכת למשפחת הדובים, נפוץ בקרב הציבור הכינוי "דב קואלה" אשר מוצמד לחיה. זאת בשל דמיונה החיצוני לדובים; ככל הנראה, המתיישבים האירופאים הראשונים באוסטרליה חשבו את הקואלה לסוג של דב.
בשל מראהן הילדותי, האף והעיניים הגדולות, הפרווה הרכה וציציות השער באוזניים, מופיעות לעתים קרובות הקואלות בתרבות הפופולרית, בפרט בסדרות מצוירות, כדמויות נחמדות ומלבבות.

פינגווין

פינגווין מלכותי- פינגווין מלכותי הוא המין השני בגודלו של הסוג פינגווין. בגובה 90 ס"מ ומשקל 11 עד 15 ק"ג, הוא שני בגודלו אחרי הפינגווין הקיסרי. ישנה אוכלוסייה עולמית של בערך ארבעה מיליון פינגווינים מלכותיים, המחולקת לשני תת-מינים
הפינגווין המלכותי אוכל דגים קטנים, זואופלקנטון, סרטנים ודיונונים. הם אוכלים בקבוצות, וכמו הרבה פינגווינים גדולים, הם יכולים להישאר תחת המים לפרקי זמן ממושכים.
פינגווינים מלכותיים נמצאים בקצוות הצפוניים של אנטארקטיקה, ארץ האש, איי פוקלנד ואיים אחרים באזור, בעלי אקלים מתון.

פינגווין קיסרי-פינגווין קיסרי הגדול בין הפינגווינים. הן הזכר והן הנקבה דומים בנוצותיהם וגודלם. גובהם הממוצע הוא 122 ס"מ, ומשקלם נע בין 22 ל 37 קילוגרם. ראשו וכנפיו של הפינגווין הקיסרי שחורים, הבטן לבנה, הגב אפור כחלחל והמקור ורוד ארגמני. בצידי צווארו יש שתי רצועות זהובות. פינגווין זה כמו כלל הפינגווינים אינו יכול לעוף וכנפיו קשות ושטוחות כדי שיוכל לשחות.

פינגווין זה ניזון בעיקר מסרטנאים כגון קריל, אך ניזון גם מדגים קטנים ומדיונונים. כדי לצוד מזון על פינגווינים אלו לצלול מ 150 עד 250 מטר באוקיינוס הדרומי. הפינגווין יכול להסתכן ולצלול עמוק יותר, הצלילה העמוקה ביותר הידועה הייתה לעומק של 535 מטר. הזמן הממושך ביותר בו הם יכולים להחזיק את נשימתם מתחת לפני המים הוא 18 דקות. על פינגווינים אלה חלים כמה מאפיינים שמקלים עליהם: רמת ההמוגלובין המובנת בגופם בצורה מיוחדת כדי לאפשר להם להסתגל למצבים בהם רמת החמצן נמוכה, עצמות מוקשים כדי לצמצם פגיעות לחץ אטמוספירי, היכולת לשנות את חילוף החומרים בגופם והיכולת להשבית אבריםשאינם צריכים לפעול.

ישנם מעריכים שהפינגווין הקיסרי הוא אולי המיומן ביותר בנדידות בכל שנה ושנה עם שאר הפינגווינים כדי למצוא בן זוג ולהאכיל את צאצאיהם. זהו הפינגווין היחיד המתרבה במהלך החורף באנטארקטיקה, הם עורכים מסע של 50 עד 120 ק"מ על פני הקרח לעבר מושבות רבייה שעשויות לכלול אלפי פריטים. הנקבה מטילהביצה אחת, ההורים הן הזכר והן הנקבה דוגרים על הביצים ומחליפים משמרות ולבינתיים מחפשים מזון, ההורים מגלים אכפתיות כלפי הגוזל. בבר תוחלת החייםשל הפינגווין הקיסרי היא 20 שנה בדרך כלל, אך ישנן ראיות המצביעות על כך שאורך חייו המקסימלי עשוי להגיע עד בסביבות 50 שנים.

פינגווין לבן אוזן- פינגווין לבן אוזן הוא מין של פינגווין בינוני עד גדול ממדים. את הפינגווין לבן האוזן ניתן לזהות על נקלה, בזכות רצועת-הנוצות הלבנות בקצה ראשו - וזהו גם מקור שמו. הרגליים כתומות-אדומות, המקור אדמוני, פלג הגוף הקדמי לבן ושאר הגוף שחור. אצל הצעירים, נוצות הגב אפורות. הפינגווין לבן האוזן מתנשא לגובה של 75 עד 90 סנטימטרים, והוא הפינגווין השלישי בגובהו - לאחר הפינגווין המלכותי והפינגווין הקיסרי. מתחת לפני המים שוחה הפינגווין לבן האוזן במהירות רבה יותר מכל מין אחר של פינגווין, והוא מסוגל להגיע למהירות של כ-36 קילומטרים לשעה.
במין פינגווין לבן אוזן שני תת-מינים: תת-המין הגדול, ותת-המין הקטן יותר. משקלו של הפינגווין לבן האוזן משתנה בהתאם לתקופת השנה. לפני השרת הנוצות משקלו המרבי יכול להגיע ל-8.5 קילוגרמים, ואילו לפני עונת הרבייה משקל המינימום יכול להגיע ל-5.5 קילוגרמים בלבד. הנקבות קטנות רק במעט מהזכרים: משקלן המרבי עומד על כ-7.5 קילוגרמים, ומשקלן יכול לצנוח למתחת ל-5 קילוגרמים כאשר הן שומרות על הגוזלים בקן.
הפינגווין לבן האוזן מתרבה במושבות-קינון גדולות המצויות באיים רבים בסמוך לאנטארקטיקה. מושבות הקינון העיקריות נמצאות באיי פוקלנד, איי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומיים ואיי קרגלן, ואוכלוסיות קטנות יותר מצויות גם באיים מקאוארי, בהרד, באיי שטלנד הדרומיים ובחצי האי האנטארקטי. המין אינו נתון בסכנת הכחדה. ידוע כי בעבר אוכלוסיות מסוימות הושמדו בידי האדם, אולם החל משנות ה-50 האוכלוסייה נשארה יציבה פחות או יותר. בעקבות ההתחממות הגלובלית נודע כי אוכלוסיות מסוימות נודדות מאזורים תת-אנטארקטיים לאזור אנטארקטיקה עצמה. נראה שהאוכלוסייה העולמית של הפינגווינים לבני האוזן כוללת כ-300,000 זוגות מתרבים.
הקן נבנה מערימה של אבנים המונחות במעגל. קוטרו יכול להגיע ל-20 סנטימטרים, וגובהו יכול להגיע ל-20 סנטימטרים מעל פני הקרקע. כל פינגווין שומר בקנאות על קנו ומונע מפינגווינים אחרים לגנוב ממנו אבנים, ובתקופת הקינון מריבות שנובעות מנסיונות להגנה על הקן מפני פינגווינים מקננים אחרים אינן דבר נדיר. לממדי הקן ולאבנים המרכיבות אותו חשיבות גם ביחסים שבין הזכר לנקבה, ולעתים הנקבה בוחרת בזכר מסוים לאחר שהוא מגיש לה אבן נאה במיוחד.
בכל תטולה מוטלות שתי ביצים השוקלות יחדיו בסביבות 500 גרם. הן הנקבה והן הזכר דוגרים על הביצים, והם מחליפים במלאכה זה את זה מדי יום. הגוזלים בוקעים מהביצים 34 עד 36 ימים לאחר ההטלה. הגוזלים נשארים בקן כ-30 יום לאחר בקיעתם, ולאחר מכן הם עוברים ל"מעון" - אזור בו מבלים פרטים צעירים רבים בגילם. בגיל 80 עד 100 ימים שוחים הפינגווינים הצעירים לראשונה.
תזונת הפינגווין לבן האוזן מתבססת בעיקרה על רכיכות ימיות וסרטנאים דוגמת קריל, ודגים מרכיבים רק כ-15% מתזונתם. מכל מקום, תזונתם משתנה בהתאם לאזור בו הם חיים, וידוע שבאיי פוקלנד תזונתם מתבססת על דגים ודיונונים כאחד, בכמויות שוות פחות או יותר. מתחת למים, הפינגווין לבן האוזן מאוים מצד כלבי ים, הידרורגה נמרית ולווייתני קטלן. על גבי היבשה לפינגווינים בוגרים אין טורפים, אולם ידוע שמינים שונים של עופות ימיים אוכלים ביצים ופינגווינים צעירים.



פינגווין רצועת הסנטר-פינגווין רצועת הסנטר ממשפחת הפינגוויים שנמצא באיי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומיים, באנטארקטיקה, איי דרום אורקני, איי דרום שטלאנד, האי בובה, באלאני ובאי פיטר. מקור שמם הוא מהרצועה השחורה הצרה הנמצאת מתחת לראשיהם, והמבחינה אותם בקלות ממינים אחרים. שמות נוספים לפינגווינים אלו: פנגוויני הצלצול, פנגווינים בעלי זקן, והפנגווינים של סטונכראקר, בגלל הקריאה הגסה שלהם.
הם גדלים לגובה של 68 ס"מ, וכיום מוערכת אוכלוסייתם בכ-7,500,000 זוגות. משקלם נע בין 3 ל-6 ק"ג, כשהזכרים גדולים במקצת מהנקבות, אף כי המשקל עשוי להיות מושפע ממחזור הרבייה. מזונם מורכב מיצורים שוליים, דגים וחסילונים.
פינגווין רצועת הסנטר תואר לראשונה על ידי המדען הגרמני יוהאן פורסטר ב-1781.הם בונים קנים עגולים מסלעים, קיניהם רחוקים אחד מהשני במרחק סביר כדי למנוע מריבות יתר. האם מטילה בקן שתי ביצים לכל היותר, הנקבה מתחילה בדרך כלל לדגור אך הזכר והיא מחליפים משמרות במשך הזמן. הם מסוגלים לבנות גם בקרחונים, אף-על-פי-כן הם מעדיפים שלא, כי התנאים שם מאוד קרים.
הגוזלים בוקעים אחרי עד 35 ימים בערך, ובבקיעתם נמצאים גבם אפור, ובטנם לבנה. הגוזלים נשארים בקן בין 20 – 30 ימים. לאחר בין 50 ל-60 ימים מתחלפת פלומתם לפלומה של בוגרים והם מתרחקים לים.המזון של רצועות הסנטר מורכב מבעלי חיים קטנים, קריל, דגיגים ודברים אחרים כמו סרטני ים. הם זהירים בנושא בחירת התזונה ומחפשים אותה בקרח אף-על-פי שיראה כאילו הם משוטטים בלי מטרה. בדרך כלל הם לא נכנעים ורודפים אחרי המזון שלהם, הם צוללים לטרף הכי קרוב למושבות שלהם. הצלילה שלהם מרוכזת בדרך כלל בסביביות חצות ואח"צ והם צוללים בדרך אופיינית פחות מדקה אבל לעתים רחוקות הם צוללים גם לעומק של 60 מטרים. הגוזלים מואכלים על ידי ההורים שדגים מני חסילונים בים ופולטים אותם לגוזליהם.




פינגווין הסלעים  הוא מהסוג  הקרוב לפינגווין המלכותי. פינגווינים אלה רבים יותר במספרם מכל מיני הפינגווינים האחרים, כ-12 מיליון זוגות חיים. פינגווין הסלעים מבוגר שוקל בין 3.2 ל-6.1 ק"ג ומתנשא לגובה של בין 51 ל-77 ס"מ. ניתן להבדילם מפינגווינים אחרים באמצעות נוצות הכותרת העליונות הצהובות-שחורות שלהם. הפינגווין שוקל כ-3.2-6.1 קילוגרם וגודל לגובה של 51-77 ס"מ . בטנו של פינגווין הסלעים בצבע לבן, כמו כל המינים של מהסוג . יש לו נוצות צהובות-שחורות בחלק העליון של ראשו ועיניו אדומות. גם הוא כמו כלל הפינגווינים שוחה היטב, אך לא מסוגל לעוף.
פינגווין הסלעים התגלה על ידי המדען הגרמני יוהאן פרידריך ברנדט. פינגווין הסלעים ווהפינגווין המלכותי דומים מאוד, על-אף שראשו של פינגווין הסלעים שחור, בעוד שצבעו ראשו של הפינגווין המלכותי נוטה ללבן.
מזונם של פינגוויני הסלעים מורכב בעיקר מסוגי קריל, לפעמים הם צוללים עד לעומק של 20 ס"מ כדי להשיג מזון.
פינגווין הסלעים מקננים באמצעות חפירת בורות לא עמוקים באדמה. הם מטילים לתוך הקן שתי ביצים לכל היותר, הביצה הראשונה לרוב קטנה יותר וסיכוייה לבקוע נמוכים יותר. הביצים מהווים מזון להרבה טורפים, שמתיישבים באזור. הביצים בוקעות אחרי דגירה של 34 ימים שבה מתחלקים הזכר והנקבה.
הזכר דואג עבור הגוזלים עד ל-3 שבועות, הנקבה דואגת למזון יומי לגוזל. בשלב הראשוני לחייהם הם לא מגדלים נוצות, ולכן הם מתקבצים עם גוזלים אחרים כדי לחממם את גופם. נוצותיהם יגדלו כ 60-70 ימים מיום הבקיעה.

יאורית מיצרית (ברווז)

יאורית היא מין של עוף מים ממשפחת הברווזיים הנחשב לאחד הפולשים הנפוצים בישראל.
אווז, משקלו 1500-2250 גרם. אורכו 63-73 ס"מ. מוטת כנפיים 35-40 ס"מ. רגלו וצווארו ארוכים לכן נראה זקוף.
צבעו חום כתום בגוון חולי. על חזה כתם חום כהה, שמבדילה מברווזים דומים בתת-המשפחה טדורניים. מסביב לעינה כתם חום כהה, המקור והרגליים ורודים. לצעירים אין כתמים כהים על החזה ומסביב לעיניים. חלקה התחתון של הכנף לבן וירוק.
במין חד צורתיות זוויגית, כאשר הנקבות קטנות מהזכרים במעט, אולם הם משמיעים קולות שונים: הזכר מעין לחישה מאיימת והנקבה מגעגעת. המין נחשב שקט בקרב הברווזיים, אך ישמיע רעש רב כאשר מאוים.
בית גידולה הוא ביצות וגדות מים מתוקים, בקרבת עצים. ככלל, לא תמצא באזורים מיוערים בכבדות, אלא בערבות עשב, שדות חקלאיים וכרי אחו. מסוגלת לחיות בגבהים עד 4000 מטרים. היאורית מבקרת בישראל באקראי ונחשבת לציפור נדירה.
המין נפוץ באוגנדה, אנגולה, אריתריאה, אתיופיה, בוטסואנה, בורונדי, בורקינה פאסו, גבון, ג'יבוטי, גינאה, גינאה ביסאו, גינאה המשוונית, גמביה, דרום אפריקה,הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, הרפובליקה המרכז אפריקאית, זימבבואה, זמביה, תוניסיה, טנזניה,לסוטו, מאוריטניה, מלאווי, מאלי, מוזמביק, מצרים, ניגריה,ניז'ר, נמיביה, סודאן, סווזילנד, סומליה, סנגל, צ'אד, הרפובליקה של קונגו, קמרון, קניה, רואנדה.
המין הועבר על ידי האדם לאיחוד האמירויות הערביות, בלגיה, דנמרק והממלכה המאוחדת, ומקנן בהן.
המין הועבר על ידי האדם לאוסטריה והולנד, וטרם קינן בהן.
המין חולף בנדידה באלג'יר, בנין, גאנה, הונגריה, חוף השנהב, טוגו, מלטה, סוריה, סין, ספרד, עומאן, קפריסין,צרפת.
עונת הרבייה מתרחשת באביב או בתום העונה היבשה, על פי רוב בין יולי למרץ בהתאם לתחום המחיה. הבגרות המינית שמשמעה מוכנות לרבייה מחלה בגיל שנתיים
בעונת הרבייה הזכרים תוקפניים מהרגיל, בעיקר במהלך טקסי החיזור הרעשניים כאשר הזכר משמיע קולות צפירה. בנסיבות רגילות, היאורית המצרית הינה עוף שקט ומאופק, אך מאחר שהוא מונוגמי ובעל טריטוריהפרטית, החיזור הינו משמעותי עבורו במיוחד.
זכר יחיד מתייחד עם נקבה, הם בוחרים את מקום הקינון בצמחיה סבוכה, בגומחות, בחורי עצים או פשוט על האדמה. לעתים ישמשו קנים נטושים של עופות גדולים, כעקב חורף ועקעק זנבתן. ישנה עדיפות לקינון בקרבת מים ואדמת עשב, שמטרתן הגנה ומזון בהתאמה. הקן מורכב מנוצות ומצמחייה מגוונת. הרבייה הינה פנימית, הנקבה מטילה 12-5 ביצים, עליהם דוגרים שני הזוויגים במשך 28-30 ימים. הזכר מגן על הביצים והאפרוחים, ואילו הנקבה שומרת שיהיו בקרבתם ומלמדת אותם על הסביבה. האפרוחים מסוגלים לדאוג לעצמם במהרה ופורחים מהקן לאחר 70 יום מבקיעתם. תוחלת החיים של היאורית המצרית בטבע טרם תועדה על ידי המדע. תוחלת החיים בשבי היא עד 14 שנים.
יאורית מצרית נוטה להתלהק בקבוצות קטנות בעיקר לשם הגנה, לאורך השנה מלבד תקופת הרבייה בה מתהווים זוגות. המין לא נוהג לנדוד למרחקים ארוכים או קצרים, אך יעברו במהלך היום מגוף מים אחד למשנהו או לשדות חקלאיים ועשביה בשחרם אחר מזון. בסוף כל יום יחזרו אל מקווה המים הראשי. הפרט נשאר במקוה המים (אגם, נהר, נחל או פלג) למשך כל חייו, אלא אם מתגבר לחץ הטריפה בו או שהוא מתייבש.
תזונתו של היאורית היא ברובה צמחית ומבוססת בעיקר על עשביה ועלווה ודגנים (חיטה בעיקר). המין ייזון מחרקים, תולעי אדמה (שלשולים בעיקר) וצפרדעים השוכנים בקרבת המים. התבססות התזונה על מזון צמחי, תורמת להפצתם של זרעים, אוורור האדמה ופירוק צמחים מתים.
הטורפים העיקריים של המין הם: אריה, ברדלס, צבועיים, תנינים, ונשריים.התלהקות המין הינה פתרון מוצלח של המין בפני טורפים אלו בארצות המוצא (אפריקה בעיקר).
תפוצתו הנרחבת של המין בארצות אפריקה, הינה מקור לתלונות מצד חקלאים ומגדלים שהמין ניזון מתבואתם בלהקות. נודעו מקרים רבים של הרעלת פריטים בעקבות הדברת מזיקים. המין שוכן במדינות רבות בהן לא מפקחים מפני צייד. הוא ניצוד לעתים בתחומי השדות החקלאיים, או במקומות נידחים בהם משחר אחר מזון. המין עשוי לשמש כקוטל חרקים טבעי, ועל כן עולה לעתים תרומתו על הפרעתו. הצפת מקורות מים ובניית מקווי מים מלאכותיים בדרום אפריקה, העלו את קרנו של המין במספרים רבים בשנים האחרונות.