יום שישי, 13 ביולי 2012

חיות כיס (אוסטרליה)


הקנגרו האדום-הקנגרו האדום נפוץ בערבות מרכז אוסטרליה הצחיחות או צחיחות ברובן. גובהם של הזכרים מגיע ל-1.5 מטרים ומשקלם כ-85 ק"ג. אורך הזנב הוא 1.5 מטר. בטנו וראשו אפורים, רגליו צהובות ויתר גופו אדום-חום. נקבת הקנגורו האדום היא אפורה כולה. במצבי מצוקה יכולים להיות מסוכנים לבני אדם.
הקנגרו האדום הוא הזן הגדול ביותר מבין מיני הקנגרו


ווֹלבי אדום הצוואר- וולבי אדום הצוואר הוא אחד ממיני הסוג קנגורו, הוא יונק מתוך הסדרה של חיות הכיס, שמוצאו מערבות אוסטרליה.
צווארו הוא בגוון אדמדם, ומכאן בא לו שמו. אפו וכפותיו שחורות, ויש לו פס לבן על השפה. משקלו בין 13.80 ל-18.60 ק"ג, ואורך גופו כולל ראשו כ-90 ס"מ, אף שהזכרים גדולים באופן כללי מהנקבות.
אורך חייו הממוצע של וולבי אדום צוואר הוא 15 שנה.
הוולבי חי ביערות לא סבוכים. הוא נפוץ במזרח אוסטרליה, טזמניה, באיים שונים במצר בס (אף שלא ידוע האם האוכלוסיות באיים טבעיות או שהובאו על ידי האדם) ובחבל קנטרברי שבאי הדרומי של ניו זילנד.
הוולבי אדומי הצוואר הם בעלי חיים יחידאים (סוליטרים) לרוב, אולם כאשר המזון והמים מצויים בשפע הם מתאספים בקבוצות של עד 30 פרטים. כאשר הם מתקבצים, יש להם היררכיה חברתית הדומה לזו של מיני וולבי אחרים. הם פעילים בעיקר בין הערביים, ואת רוב שעות היום הם מבלים במנוחה במחסה.
הנקבות מגיעות לבגרות מינית בין 14 ל-19 חודשים, בעוד שהזכרים מגיעים לבגרות מינית בגיל שנתיים. תקופת הייחום של נקבת הוולבי אדום הצוואר נמשכת 32 יום. לאחר הריון של 30 יום ממליטה הנקבה גור יחיד. הנקבה עשויה להמליט לאורך כל חודשי השנה, מלבד נקבות תת-המין הטזמני אשר ממליטות בעיקר בין פברואר לאפריל. הגור נשאר בכיס אימו כ-280 יום, ונגמל מיניקה בערך בגיל שנה. הנקבות עשויים להמשיך לחיות בסביבת אמותיהן, ואילו הזכרים עוזבים את הסביבה בגיל שנתיים. הוא ניזון מעשב ומענפים.



דוב קואלה-מין יונק כיס יחידה בסוגה מסדרת הקנגוראים.
בטבע, נפוצה הקואלה ביבשת אוסטרליה בלבד, בעיקר במזרחה.
היא חיה באזורי יערות האקליפטוס, שעליו הם מזונו היחיד.
הקואלות מבלות את מרבית זמנן, כ-18 שעות ביממה, בשינה. בשאר הזמן הן תרות אחר מזון.
לקואלה פרווה פלומתית ורכה. רוב גופה מכוסה בפרווה אפורה-חומה, אך אזור הבטן, אזור הפה והאוזניים לבנים. האף גדול יחסית ושחור, וצורתו כמעין אליפסה. אורכו של פרט בוגר כ-70 סנטימטרים, ומשקלו נע בין 14 קילוגרמים לזכר דרומי ל-5 קילוגרם לנקבה צפונית. לקואלה אין זנב. קיימות קואלות לבנות אך הן נדירות ביותר. הן אינן לבקניות, כפי שעשויים לחשוב. בשל פרוותן הלבנה רגישות הן לקרני השמש ובעלות סבירות גבוהה יותר לחלות בסרטן.
הקואלה נעזרת בטפריה החדים ושרירי רגליה וידיה המפותחים כדי להיאחז בעץ האקליפטוס החלקלק ולטפס על גזעו מבלי ליפול ארצה. האחיזה החזקה מאפשרת לקואלה אף לישון על העץ ללא חשש מנפילה. הקואלה מעדיפה עלים צעירים של מספר מיני אקליפטוס מסוימים, ועל כן היא נודדת בעונות השנה השונות בחיפוש אחר מזון. הקואלה אינה צורכת נוזלים על ידי שתייה, וכל המים להם היא זקוקה מסופקים לה על ידי אכילת עלי האקליפטוס, שבהם כ-50 אחוזים מים.
בהתחשב בכך שגם בלא הפרעה הקואלה בררנית מאוד וניזונה רק ממזון מצומצם מסוג אחד, ובעקבות בירוא יערות לצורכי תעשייה, הצטמצמו עד מאוד אזורי התפוצה שלה באוסטרליה, ונעשים מאמצים לשימור האקליפטוסים, בהם תלויות הקואלות באופן מוחלט, שכן, מעליהם הן חיות ועליהם הן חיות.
בראשית המאה ה-20 חלה ירידה משמעותית במספר הקואלות בשל מחלות וציד. משנת 1936 אסור לצוד באוסטרליה את הקואלה על פי חוק, ואף הוקצו לה שמורות המגינות עליה מפני האדם.
נקבת הקואלה ממליטה אחת לשנתיים גור יחיד, ונושאת אותו בכיסה, כיתר חיות הכיס, במשך שישה חודשים. עם תום תקופה זו, מטפס הגור על גבה של אמו ונשאר צמוד לגבה עד לגיל שנה לערך.
לקואלות, כמו לבני-אדם יש חמש אצבעות, אלא שלקואלה יש שני אגודלים ושלוש אצבעות ובעזרתם היא תופסת את ענף העץ משני צדדיו.
בישראל, מוחזקים 3 פרטים של קואלה בגן גורו אשר לרגלי הר הגלבוע. שתי נקבות - סנדי ומנדי אותן קיבל הגן אחרי מאמצים מרובים בשנת 2000, וזכר אחד - דיגירידו.
על אף שהקואלה אינה שייכת למשפחת הדובים, נפוץ בקרב הציבור הכינוי "דב קואלה" אשר מוצמד לחיה. זאת בשל דמיונה החיצוני לדובים; ככל הנראה, המתיישבים האירופאים הראשונים באוסטרליה חשבו את הקואלה לסוג של דב.
בשל מראהן הילדותי, האף והעיניים הגדולות, הפרווה הרכה וציציות השער באוזניים, מופיעות לעתים קרובות הקואלות בתרבות הפופולרית, בפרט בסדרות מצוירות, כדמויות נחמדות ומלבבות.




שֵׁד טַסְמַנִי- הוא חיית כיס טורפת, המצויה כיום במדינת-האי האוסטרלית טסמניה בלבד. השד הטסמני הוא הנציג היחיד של הסוג. גודלו כגודל כלב קטן, וגופו חסון ושרירי. השד הטסמני הוא הגדול מבין חיות הכיס אוכלות הבשר. הוא מאופיין בפרווה שחורה, בריח דוחה אותו הוא מפיץ כאשר הוא מרגיש בלחץ, בצווחות רמות, ובהתנהגות תוקפנית כשהוא צד ואוכל. השד הטסמני ניזון הן מציד והן מאכילת נבלות. הגם שהוא בעל חיים יחידאי (כלומר, חי לבדו רוב הזמן), לעתים הוא אוכל עם שדים טסמניים נוספים.
השד הטסמני הושמד מרובם המוחלט של שטחי אוסטרליה כ-400 שנים לפני בואם של המתיישבים האירופאים לאי בשנת 1788. בהיותם מזיקים לפאונה בטסמניה, השדים הטסמניים ניצודו עד שנת 1941, אז זכו להגנה רשמית. החל משנות התשעים המוקדמות, גידול סרטני מסוים שהחל להתפשט בפניהם של שדים טסמניים רבים הפחית את גודל האוכלוסייה באופן משמעותי, וכיום הוא אף מהווה איום על הישרדות המין כולו, שייתכן שיקלע בקרוב לסכנת הכחדה ממשית. ממשלת טסמניה תומכת בתוכניות שונות שמטרתן להפחית את הפגיעה במין ולשקמו.

לזמן מסוים הייתה טסמניה מפלטם האחרון של חיות הכיס הטורפות גדולות הממדים. כל חיות הכיס הטורפות הגדולות הוכחדו בכל אוסטרליה לאחר הגעת האירופאים לאזור, ורק הקטנות והסתגלניות ביותר שרדו. ממצאי מאובנים ממערב ויקטוריה מוכיחים כי השד הטסמני חי באדמת אוסטרליה עד לפני כ-600 שנים, כ-400 שנים לפני הגעת האירופאים
והשמדתם מיוחסת לכך שנטרפו בידי כלבי הדינגו וניצודו בידי האבוריג'ינים הילידים האוסטרלים. בטסמניה, שאין בה כלבי דינגו, חיו כיסאים אוכלי בשר רבים עוד כשבאו האירופאים. השמדת קרובו של השד הטסמני, הזאב הטסמני, בידי האירופאים מוכרת וידועה היטב, אך גם השד הטסמני היה נתון בסכנה.
המתיישבים הראשונים בטסמניה צדו את השד הטסמני למטרות מאכל, ואת בשרו הם תיארו כדומה בטעמו לבשר עגל. המתיישבים האמינו שהשד הטסמני יצוד ויהרוג חיות משק, ולכן בשנת 1830 יצאה לדרכה תוכנית ראשונה שמטרתה הייתה לחסל שדים טסמניים משטחים כפריים וחקלאיים, והציעה פרסים על הריגתם. במשך מאה השנים הבאות, לכידה והרעלה של שדים טסמניים הביאה את האוכלוסייה אל סף הכחדה. לאחר מות הזאב הטסמני האחרון בשנת 1936, הסכנה האורבת לשד הטסמני זוהתה. הוא הוגן רשמית בחוק בשנת 1941, והאוכלוסייה החלה להתאושש באיטיות.
בהיסטוריה הכתובה מתועדים לפחות שני מקרים של הצטמצמות מספרית ניכרת של אוכלוסיית השד הטסמני, אולי בשל מגפה או מחלה אחרת: בשנים 1909 ו-1950. החוקרים מאמינים שגודל האוכלוסייה כיום עומד על בין 100,000 ל-150,000 פרטים, החיים בממוצע בצפיפות של כ-20 ל-10 - 20 קילומטרים רבועים.
טסמניה בפרט ואוסטרליה בכלל אסרו על ייצוא שדים טסמניים אל מעבר לגבולות המדינה.

יום שישי, 22 ביוני 2012

משפחת הכלבים


סלוקי-הסלוקי הוא סוג של כלב רוח החיי במזרח התיכון בעיקר, הסלוקי הוא טורף מידברי ויש לו יכולות מדהימות
הסלוקי יכול לרוץ אחר טרף במשך שעות רבות במהירות גבוה של עד 80 קמ"ש מפני שגופו בנויי בצורה שמאבדת מעט
מאוד אנרגיה ובנוסף לפנות לצדדים במהיריות גבוהות מבלי ליפול או לשבור את הגפיים.
הסלוקי משמש היום כחיית צייד בעיקר של הבדואים בגלל היכולות המדהימות שלו כטורף.
דבר זה גרם לבעיה קשה, בזכות הסלוקי הבדואים מצליחים לתפוס כמעט כל טרף, מה שגרם לחיסול אוכלוסיית היעלים
במזרח התיכון.
היום נמצאים היעלים בסכנת הכחדה וברוב המדינות במזרח התיכון היעלים כבר נכחדו.
מדינת ישראל היא אחת המדינות הבודדות שנשארו בה אוכלוסיית יעלים.
המראה הכללי של הכלב הוא רזה וגבוה, על הכלב להיות בעל מבנה אווירודינמי.
המבנה הזה בעצם מעביר את הרוח מסביב לכלב ולא מאט אותו. הגזע איננו מתעייף בקלות וכאשר הוא מתחמם, הזמן המוערך להתקררות הגוף הוא דקות מספר.
ראש- הסלוקי הוא בעל גולגולת ארוכה וצרה, העיניים ממוקמות באזור צידי הראש כך מתאפשר לו לקבל שדה ראייה גדול בהרבה מגזעי כלבים אחרים, דבר שהכרחי לו בתור כלב צייד. לסת הכלב עדינה ואיננה משאירה נזקים על הטרף, והפה, הנקרא "פה רך", איננו פוגע בארנבת הניצודה אלא מביא אותה שלמה ולרוב חיה לבעליו. צווארו של הסלוקי ארוך ומתאים למבנהו הכללי. יחד עם זאת הוא חזק דיו כדי לאפשר לכלב לסחוב את הצייד שיכול להגיע אף לכ-4 ק"ג בפיו.
רגליים- הרגליים הקדמיות דקות ועדינות ברוב המקרים. העצמות חזקות במיוחד כדי לאפשר לכלב לזנק ולנחות בעוצמה מבלי לפגוע במפרקים ובעצמות עצמן. הרגליים האחוריות, אף הן חזקות ומזוותות היטב. רגליים אלו הן ה"קפיץ" של הכלב בהן הוא משתמש כדי לדחוף את כל מסת הגוף שלו. הן כל כך חזקות ומסוגלות להרים את משקל הכלב אפילו לגובה של כ3 מטרים ללא כל קושי.
גב- גבו של הסלוקי חזק ושרירי. העצמות נראות לעין בקלות אך לא בולטות מדי. הגב גמיש כדי לאפשר לכלב "להתקפל" ו"להימתח" בעת הריצה כדי לקבל אפקט מהיר בתנועה. חזהו עמוק במיוחד וריאותיו וליבו גדולים יחסית לגודל הכלב – כך מתאפשר לו להגיע למהירויות גבוהות בריצה ולעבוד במאמץ בתנאי שטח ובפעילות גופנית קשה.
זנב- זנבו הארוך משמש להיגוי, ומאפשר לו לפנות פניות חדות במהירות גבוהה, דוגמת סיבוב אחרי ארנבת בשדה.
פרווה– ישנם שני סוגי פרוות: פרווה קצרה – חלקה וצמודה לגוף, רכה ומבריקה באורך של עד 1 ס"מ.
פרווה מנוצה הסלוקי המנוצה דומה מאוד לסלוקי בעל הפרווה הקצרה רק שפרוותו על הגוף האוזניים ובעיקר על הזנב מעט ארוכה יותר (כ 2-3 ס"מ).
שתי צורות הפרווה האלו נוצרו במקביל ולא כתערובת בין גזעי כלבים שונים. ישנן עדויות לכלבים בשתי הצורות האלו כבר בשנות ה 7000 לפנה"ס. לרוב, מזוג כלבי סלוקי מנוצים לא ייוולד גור חלק שיער, אך במקרים רבים, מזוג חלקים ייוולדו גורים מנוצים. נראה כי הגן המנוצה דומיננטי יותר מהגן החלק.
הצבעים - ישנם הבדלי צבע מהותיים בין סלוקיים החיים במיקומים שונים. הסיבה לשוני הוא ככל הנראה האקלים השונה. בישראל ובמצרים מופעים הסלוקים בצבעי חול, חום וחום אדמדם. כלבים בהירים נמצאים בארץ, בירדן, במצרים ובערב הסעודית, ושחורים נראים באזור עיראק, איראן, טורקיה, סוריה וצפון ירדן.
הסלוקי נחשב כחייה חשובה עוד מהעבר הרחוק, במצרים העתיקה האמינו הפרעונים כי לסלוקים יש כוחות והאמינו בהם כאלילים.
אל המוות במיטולוגיה המצרית היה בעל גוף אדם וראש של סלוקי.



דינגו-דינגו הוא כלב בר המצוי ביבשת אוסטרליה בלבד. מוצאו במזרח אסיה והגיע לאוסטרליה לפני כ 5,000 שנה. רגליו גבוהות,
ומראהו הכללי דומה לכלב מבוית. צבעו בדרך כלל צהוב אדמדם ולפעמים שחור מעורב בצהוב. אורכו הממוצע 1.2 מטר
מהאף לקצה הזנב, גובהו כ 58 ס"מ ומשקלו הממוצע נע בין 13 ל 20 ק"ג. לדינגו חוש ריח מפותח בעזרתו הוא מוצא את
טרפו. ניזון מזוחלים כגון נחשים ולטאות, ממכרסמים כגון ארנבות וחולדות, ומיונקים כגון חיות כיס בגדלים שונים חזירי בר
וכדומה. נחשב למזיק בקרב החוואים באוסטרליה בשל טריפת כבשים עיזים ועגלים, ולמרות שהוא מוגן בחוק מושמד על
ידם במספרים גדולים. קיימים מספר דיווחים על טריפת בני אדם באוסטרליה על ידי הדינגו. עקב ריבוי מסיבי עם כלבים
מבויתים הוכרז על ידי איגוד השימור העולמי כפגיע.
מוצאו של הדינגו עורר עניין זמן רב בקרב חוקרים רבים, אולם בשנת 2004 קבוצת חוקרים בנלאומית מטעם האוניברסיטה
הלאומית למדע פרסמה מחקר גנטי המצביע על כך שככל הנראה מוצאו של הדינגו הוא מכלבים מבויתים שהביאו עמם
יורדי-ים שהגיעו מדרום סין לפני כ 5,000 שנה. במחקר זה נאספו דגימות מ 211 דינגו והושוו גנטית ל 676 כלבים
מבויתים מרחבי העולם, ונמצא כי הדינגו קרוב ביותר לכלבים המבויתים ממזרח אסיה. עוד נטען כי כשהאירופאים הגיעו
לראשונה, במאה ה-17, ליבשת אוסטרליה הדינגו כבר היה נפוץ מאוד וחי בעיקר כחיית בר עצמאית, אולם האבוריג'ינים
באותה תקופה נהגו להחזיקם כחיות מחמד או למטרות צייד. הדינגו לא הצליח להגיע לאי טסמניה בשל עליית הים והפרדת
האי מהיבשת כ 6,000 שנה קודם לכן.
הדינגו פעילים יותר בלילה באזורים חמים, אולם פעילים ביום באזורים נוחים יותר. עיקר הפעילות שלהם מתרכז סביב עלות השחר ובין הערביים. תקופת הפעילות שלהם קצרה, לרוב פחות משעה, עם זמני מנוחה קצרים. יש להם שתי צורות תנועה: תנועת חיפוש, ככל הנראה קשורה לציד, ותנועה חוקרת, ככל הנראה נועדה ליצירת קשרים חברתיים. בדרך כלל דינגו נרתעים מבני אדם, אולם יש גם מקרים המראים אחרת בסביבת גנים לאומיים, פארקים, ובמשך הלילה נצפו בתוך ערים.
למרות שהדינגו נצפים לרוב כבודדים, במיוחד באזורים שהאדם משמיד אותם, רובם שייכים לקבוצות מיוחדות שחברי
הקבוצה שבהם נפגשים לפרקי זמן קצרים אולם נשארים יחד לאורך כל תקופת הרבייה לצורך גידול הגורים. דינגו הוא חיה חברתית ומורכבת עם טרטוריות מוגדרות בינם לבין הלהקות השכנות. פולשים לרוב יהרגו. להקה תורכב מ 3 עד 12 פרטים, לרוב מזוג האלפא מהשגר הנוכחי ומהשגר של השנה החולפת. אולם ישנם משתנים רבים המשפיעים על הרכב הלהקה, ככל הנראה התמחות בטרף גדול יותר מעודדת התנהגות חברתית אחרת והתהוות להקות גדולות יותר. בשנת בצורת הלהקות מתפזרות ושיעור התמותה, ללא קשר להיררכיה, גבוה מאוד.
ללהקות יש היררכיות שונות לזכרים ונקבות, והדירוג ההיררכי מתהווה לרוב באמצעות התנהגות אגרסיבית טקסית, בעיקר בקרב זכרים. קרבות רציניים נצפו לעתים רחוקות.




זאב מצוי או זאב אפור-הוא מין בסוג כלב. הזאב הוא בעל חיים טורף שמראהו מזכיר את מראהו של כלב הבית (שהוא תת-מין של הזאב המצוי) ובהרבה אופנים דומה לכלב בית שאינו מבוית. מקום החיוּת האופייני של הזאב הוא כל מקום שאינו מצוק או חולות נודדים.זאב מצוי שוקל בין 23 ל-60 ק"ג, ואורכו הוא בסביבות 1 עד 1.5 מטר עם זנב באורך של כשליש מגופו. הזכרים גדולים מהנקבות. צבעם נע מאפור לאפור חום, אך יכול להשתנות ולהיות לבן, אדמדם, חום ושחור. במקומות בהם האדמה מכוסה שלג, זאבים שצבעם לבן נפוצים יותר. זאבים מצויים זקנים מקבלים גוון אפרפר בפרוותם. בחלקיו התחתונים של גופו צבע פרוותו בהיר.
האנטומיה של הזאב המצוי שונה בכמה נקודות מהאנטומיה של הכלב. אחד ההבדלים הבולטים ביותר הוא בלוטה קדם זנבית, על צד זנבו סמוך לבסיס שאינה נראת אצל כלבים. לזאב יש בדרך כלל עיניים זהובות-צהובות, רגליים ארוכות יותר, כפות רגליים גדולות יותר, ולסתות בולטות יותר.
גופו של הזאב המצוי בנוי לריצה ארוכת טווח, עם בית חזה קטן למדי ועם שרירי גב ורגליים חזקים. זאבים יכולים לרוץ מרחקים גדולים וכפות הרגליים הרחבות שלהם מבטיחות שהשלג יעכב אותם פחות מאשר את טרפם.
זאבים נראים בדרך כלל מסיביים יותר מכלבים בעלי משקל זהה בגלל נפח הפרווה הנוסף שלהם. פרוות הזאב עשויה משתי שכבות: השכבה החיצונית עשויה משערות קשות ששומרות ממים ולכלוך, והשכבה התחתונה עבה וצמרירית ושומרת חום. זאבים משנים את הפרווה שלהם פעמיים בשנה, במהלך האביב ובמהלך הסתיו. נקבות נוטות להיות בעלות פרוות חורף עבה יותר משל זכרים ופרוותן נשארת כזו לזמן ממושך יותר אל תוך האביב.
בלסתו העליונה של הזאב המצוי יש 6 שיניים חותכות, 2 ניבים, 8 שיניים טוחנות קדמיות ו-4 שיניים טוחנות. בלסתו התחתונה 6 שיניים חותכות, 2 ניבים, 8 שיניים טוחנות קדמיות ו-6 שיניים טוחנות. הניבים חשובים מאוד ומשמשים לתפיסה ולאחיזה בטרף. אחת הסיבות לרעב של זאבים היא פגיעה בשיניים לאחר שנבעטו על ידי טרף גדול ממנו.זאבים מתפקדים כטורפים חברתיים וצדים בלהקות שמאורגנות על פי היררכיה חברתית ברורה ושמונהגות על ידי זכר אלפא ונקבת אלפא (שהם הזוג השליט). מבנה חברתי זה נחשב במקור כמאפשר לזאב לתפוס טרף גדול פי כמה מגודלו; אולם תאוריות חדשות שמופיעות מסבירות שאסטרטגיית הלהקות מגבירה את הצלחת הרבייה ויש לה תרומה מעטה בציד.
גודלה של הלהקה עשוי להשתנות במהלך הזמן והיא נשלטת על ידי גורמים שונים כגון סוג מקום המחיה, האישיות של הפרטים והיצע המזון. בדרך כלל להקה כוללת בין שניים לשישה פרטים, אם כי נצפו גם להקות של למעלה מ-20 פרטים. סדר המעמדות או ההיררכיה הוא ברור באופן יחסי, כשזכר ונקבת אלפא בראש ההיררכיה ואומגה בתחתיתה. ההיררכיה משפיעה על כל פעילות בקבוצה, החל מאיזה זאב אוכל ראשון ועד למי מותר להתרבות (בדרך כלל רק לזוג השליט).
הזוג השליט נהנה מזכויות רבות יותר, אולם הם אינם "מנהיגים" ואינם נותנים הוראות לזאבים האחרים. הזוג השליט נהנה מחופש לבחור להיכן ללכת, מה ברצונו לעשות, ושאר הלהקה באה בעקבותיו.
רוב הזוגות השליטים הם מונוגמיים, אולם יש יוצאי דופן. חיית האלפא עשויה להעדיף להזדווג עם חיה בדירוג חברתי נמוך יותר, במיוחד אם היא קרובת משפחה של חיית האלפא האחרת (לדוגמה אח או אחות). הטענה כי זאבים אינם "זוג לחיים" ומוות של חיית אלפא אחת אינו משפיע על מעמדה של השנייה, אינה נכונה. גם בשבי ניתן למצוא זאבים "אלמנים" אשר איבדו את זוגתם מפאת מחלה בדרך כלל, ואשר שומרים לה אמונים.בדרך כלל רק הזוג השליט בלהקה מתרבה. צורה זו של ארגון חלה גם בלהקות ציד כלביות אחרות כגון זאבי טלוא ודהול. הם מזדווגים בדרך כלל בין פברואר למאי. הזאבים, בניגוד לכלבים, מזדווגים רק אחת לשנה. משכו של ההיריון הוא כ-63 יום, הגורים נולדים חירשים ועיוורים ותלויים לחלוטין באמם. בלידה יש בין 1 ל-14 ולדות כאשר מספר הולדות הממוצע הוא בין ארבעה לשישה. לפני ההזדווגות חופרת האם מאורה בה תגדל את גוריה. הגורים נולדים עם עיניים סגורות ואוזניים אטומות כשמשקלם הוא כחצי ק"ג. לאחר מספר ימים הגורים מסוגלים לפקוח את עיניהם. רק מעטים מהם שורדים את החורף הראשון. הם מגיעים לבגרות מינית בגיל שנתיים.
זאב מצוי חי 6-9 שנים בטבע ובשבי הוא עשוי לחיות עד גיל 16 שנים.זאב הבר הוא אחת החיות המוכרות ביותר לאדם והוא נדבך חשוב בכל אחת מתרבויות העולם. הכלב, מלווהו הנאמן ביותר של האדם בעולם החי, הנו למעשה זאב בר מבוית. אגדות על זאבים מסופרות משחר האנושות ועם הימים נצטיירה להם דמות של טורפים עזים שאינם מהססים להרוג כל יצור הנקרה בדרכם, כולל האדם.גודל האוכלוסייה בישראל: כמה מאות פרטים, בעיקר בגולן, בגליל, ובערבה. אפשר למוצאו בשטחים הטבעיים הפתוחים בישראל, שאוכלוסיית האדם בהם דלילה ושיש להם בה די מזון.
גורמי סיכון והפרעה:
הרעלות וירי כתוצאה מעימותים עם מגדלי בקר וצאן.
דריסה בכבישים.
התפרצויות מגפת הכלבת.
הפעולות הנדרשות לשמירת המין:
מניעת הרעלות ומניעת ירי בידי רועי צאן, על ידי פיצוי הולם ותמיכה בפיתוח אמצעי מיגון.
מניעת התפשטות כלבת באמצעות חיסון לכלביים.
סילוק פגרי בעלי חיים והטמנתם במזבלות, כיוון שהם מקור מזון המעודד אוכלוסיות טורפים, הנסמכות על האדם ולא על כושר הנשיאה של שטחים טבעייםהזאב מופיע בתרבות באופנים שונים. לעתים הוא מוצג כטורף אשר לא בוחל בבשר שהוא אוכל, לעתים כיצור חזק אך שומר חוק, ולעתים כיצור הנוהג לאמץ תינוקות אשר ננטשו. התאומים אשר הקימו את רומא, רמוס ורומולוס, ננטשו על נהר הטיבר כדי שימותו. זאבה ראתה ובמקום לטרוף אותם היא לקחה אותם והניקה אותם. אותה זאבה נתנה לרומא את סמלה של זאבה המניקה שני תינוקות. קיים גם הסיפור הנודע של מוגלי מ"ספר הג'ונגל", אשר יש האומרים שמבוסס על סיפורים אמיתיים על תינוקות שננטשו בג'ונגלים של הודו ואומצו על ידי זאבים. בספר מוגלי לומד את שפת הזאבים והחיות בכלל, גדל איתם ולמד את חוקיהם.
הזאב הוא אחד הדמויות הראשיות ביצירה המוזיקלית לילדים "פטר והזאב", ובמספר סיפורי אגדות - למשל כיפה אדומה.

יום רביעי, 4 באפריל 2012

קיפוד


קיפודים-קיפוד הוא משפחה בסדרת אוכלי חרקים של מחלקת היונקים.
במשפחה 21 מינים הנמצאים בשבעה סוגים. הם נפוצים באפריקה, באירופה, באסיה, בדרום-מזרח אסיה ובבורנאו. במשפחה
שתי תת-משפחות: קיפודים אמיתיים וקיפודים שעירים. גודלם של הקיפודיים נע בין גדלו של עכבר לגודלה של ארנבת קטנה.                          
לבני המשפחה עיניים ואוזניים בינוניות בגודלן. ההשיניים הקדמיות גדולות במספר מינים, אך לא בדומה לחדפיים. מיני
הקיפודיים האמיתיים הם בעלי קוצים חדים, חלקם בעלי יכולת "התכדרות" בשעת סכנה, שמגנה על החלקים הפגיעים בגוף
החיה. קיפודיים אלו יכולים "להתכדר" הודות לשריר טבעתי שעוטף את גופם ומגמיש אותו. הולדות נולדים עם קוצים רכים
בצבע לבן וללא יכולת ראייה. בגיל שבועיים הקיפוד הצעיר מתחיל לראות, ובגיל חודש וחצי מפתח קוצים קשיחים. הקיפודים
השעירים הם חסרי קוצים, אך בשעת סכנה מדיפים ריח חזק ומרתיע.                                                                                  
הקיפודיים חיים תחת בולי עץ או במאורות שהם חופרים בעצמם. הם ניזונים ממגוון רחב של מזונות, הכולל חסרי חוליות,
זוחלים, פגרים, שורשים ופירות. הקיפודיים חסינים לרעלנים שונים הקיימים בטבע, ביניהם ארס נחשים.                                        
הקיפודיים האמיתיים פעילים רק בשעות הלילה, מספר מינים מקיימים תרדמת חורף. הם הטרותרמיים, כלומר מורידים את
טמפרטורת גופם בשעת מנוחה, אך בעיקרון הם בעלי דם חם. הקיפודיים השעירים פעילים אף בשעות היום. הקיפודיים מנהלים
את חייהם על פני האדמה, אך ניתן לראותם מטפסים ושוחים בהצלחה יתרה.                                                                  
הקיפודיים מסוגלים להתרבות פעמיים בשנה (שתי עונות רבייה). במרבית המינים, זהו הזמן היחיד בו הפריטים המבוגרים
מנהלים התנהגות חברותית, כאשר ביתר הזמן הם יצורים סוליטריים. תוחלת חייו של קיפוד בטבע היא כשנתיים ותוחלת החיים
בשבי הינה כ-6 שנים בממוצע (שכן אז הוא מוגן מפני סכנות שונות).                                                                                      
מבין היונקים החיים בימינו, בני משפחה זו הם הדומים ביותר ליונקים הקדומים. מאובנים של משפחה זו מוכרים רק החל
מתקופת האואקן, בעוד שאבותיהם הקדמונים אוכלי החרקים ידועים מתקופת הקרטיקון.                                                          
בישראל נפוצים המינים: קיפוד חולות מצויי, קיפוד מדבר וקיפוד מצוי.


פילים


פיל אפריקאי-הפילים האפריקניים הם בעלי החיים היבשתיים הגדולים ביותר, משקלם מגיע לכדי 4-7 טון                                      
וגובהם הוא כ-4 מטר.הם צורכים עד כמאתיים ליטרים מים ביום ומסוגלים לשתות כ-11 ליטר מים בלגימה אחת.                                        
הם ניזונים מכ-140 ק"ג צמחיה ליום. כיום קיימים שני מיני פיל אפריקני:                                                                                                                                                            
פיל סוואנה אפריקאי                                                                                                                                                      
פיל יער אפריקאי                                                                                                                                                                
פילים אלו נוהגים לכסות את עצמם בבוץ צונן כדי להגן על עורם הרגיש מפני קרני השמש. עדר של פילים בטבע מונה
כ-30 פרטים, רובם נקבות בנות המשפחה המורחבת. בראש העדר עומדת הפילה המבוגרת. הזכרים הבוגרים חיים בנפרד,
בקבוצות קטנות או ביחידים. הפיל האפריקני הבוגר אינו מאויים על ידי הטורפים באפריקה אך להקת אריות גדולה מסוגלת
לטרוף פיל צעיר, לרוב הפיל הצעיר מוגן על ידי העדר.                                                                                                                              
אפרכסת האוזניים של הפילים האפריקניים גדולה משל הפילים האסיתיים כהתאמה פיזיולוגית: הטמפרטורה הממוצעת
באפריקה גבוהה מזו שבאסיה, ואפרכסות האזניים הגדולות מאפשרות איבוד חום יעיל יותר דרך כלי הדם המרובים
הממוקמים בהן. רוחבן של אוזני הפיל האפריקני מגיע ל 125-120 ס"מ. גובהו של פיל אפריקני הוא 3.75 מ', אך עשוי
להגיע גם ל-4.8 מ'. בקצה החדק ישנם אצל הפיל האפריקני שני זיזים זה מול זה כמעין אצבעות. לפילים שני חטים גדולים
העשויים שנהב, חטים אלו היו ועדיין אחת הסיבות, לציד הפילים.                                                                                                                  
בעבר היה נפוץ הפיל על פני כל אפריקה אך כיום הוא נפוץ בעיקר בשמורות טבע בדרום ומזרח אפריקה. בעבר היה קיים
מין נוסף של פיל אפריקאי שהיה קטן יותר מהפיל האפריקאי וגם מהפיל האסייתי. פיל זה שימש בצבאו של חניבעל בתור
פיל מלחמה. בשנת 1847 תועד הפיל האפריקני שעד היום נחשב לפיל הכי גדול בהיסטוריה, גובהו היה 4.9 מטרים (כ-16
רגל) ואורכו כמעט 10 מטרים (כ-28 רגל). לצורך השוואה, גובהו של פיל האסייתי גדול יגיע לכ-3.6 מטרים.                                          
הריון הפילות האפריקניות הוא הארוך בין חיות היבשה - 20-22 חודשים ולרוב נולד גור יחיד במשקל של עד 120 ק"ג.
גורים אלה צורכים כ-12 ליטר חלב ביום ורק בגיל 5-6 הם נגמלים. האם מטפלת בגור הנולד, אולם את השמרטפות היא
חולקת עם שאר פילות העדר. תקופה זו נמשכת מהגמילה ועד גיל 17 בערך ובה מתהווה מבנה העדר. בגיל 13 מתחילים
הזכרים להיפרד מעדר האמהות. בהמשך יצטרפו לנקבות רק לשם רבייה.



פיל אסייתי- פיל אסייתי הוא מין יחיד בסוג פיל ממשפחת הפילים. בעבר היה גם מין נוסף, פיל קדום שנכחד.                          
לפיל האסייתי שלושה תת-מינים: פיל סומטרי, פיל הודי ופיל אסייתי מצויי.
הפיל האסייתי הוא בעל החיים היבשתי השלישי בגודלו (אחרי שני מיני הפיל האפריקני). הם צורכים עד כמאתיים ק"ג
צמחייה ליום על מנת לשרוד. תוחלת החיים של הפיל האסייתי עשויה להגיע לכ-80 שנים. מהירות התנועה של הפילים
האסייתים עומדת על 40 קמ"ש.
הגובה של פיל אסייתי מגיע עד לכ-3.5 מטרים, ומשקלו עשוי להגיע לכ-5 וחצי טון (קטן מהפיל האפריקני ב-4 וחצי טון).
נקבת הפיל האסייתי חסרת חיטים. צבע הפיל האסייתי הוא בין חום לאפור. לפיל האסייתי נחיר אחד בחדק (בניגוד לפיל
האפריקני שלו יש שני נחירים).
משך הריון הפילות האסייתיות הוא 22 חודשים. משקל הגור הנולד מגיע ל-90 ק"ג.
הפיל האסייתי נפוץ באזורים תחומים בדרום-מזרח אסיה. מספר הפילים האסייתים החי בטבע כיום נע בין 28,000
ל-42,000 והוא נחשב לבעל חיים בסכנת הכחדה.
הפיל היה נפוץ מהרי ההימלאיה ועד לנהר יאנגצה בסין, אך ציד והתיישבות בני האדם הביאו לצמצום תחומי המחייה. הפיל
האסייתי שימש כ"טנק" בעת העתיקה ובימי הביניים - הוא היה "כלי נשק" במלחמות ונשא משאות כבדים. המשתמשים
הראשונים בפילים לצורכי מלחמה היו הפרסים.

מכרסמים

אוגר-האוגר הוא מכרסם ממשפחת האוגרים.                                                                                                                  
האוגר קיבל את שמו עקב נטייתו לאגור מזון. הוא נוהג להסתייע בכיסי הלחיים שלו למטרה זו. כאשר האוגר אוגר את
מזונו הוא מרגיש בנוח לפלוט את שאגר רק במקום מוכר לו. שקי הלחיים של האוגר יכולים להכיל אף שגר גורים
(האימהות נוהגות לעשות פעולה זו כאשר הן חוששות) אך פעולה זו יכולה להיגמר בחניקה או עריפת ראשיהם של הגורים.                                                            
האוגר הוא בעל גוף קטן מאוד - כ-17 ס"מ בלבד אורכו. אוזניו קטנות אך חוש השמיעה שלו מפותח מאוד. גם חוש הריח
שלו מפותח מאוד. לעומתם, חוש הראיה אצל האוגר אינו מפותח. שיני האוגרים, כדרכם של המכרסמים, צומחות כל הזמן.                                  
האוגר בטבע אוכל בעיקר זרעים אך הוא לא יבחל גם בחרקים ופירות למיניהם.                                                                    
האוגר מגיע לבגרות מינית בגיל 11 שבועות לערך. עונת הייחום בטבע היא בחורף. ההריון הוא הקצר ביותר במחלקת
היונקים  16 יום בלבד. האוגרים ממליטים פעמים אחדות בשנה בכל המלטה יופיעו בין 5 ל-10 גורים חסרי ישע, עיוורים
וערומים.                  
רוב האוגרים שמחזיקים בשביה הם אוגרים ממין אוגר סורי צהוב ואוגר סיבירי.                                                                  
אך יש גם אוגר מונגולי,אוגר רובורסקי ואוגר טיבטי.                                                                                                                
הטיפול באוגר אינו כרוך בהוצאה כספית גדולה, אלא רק הוצאה ראשונית על מחיר הכלוב. הטיפול אינו קשה, וקל אף
לילד לבצע מטלה זאת. על-מנת להבטיח לאוגר חיים בריאים וארוכים יש להקפיד על הכללים הבאים:                                    
אסור לרחוץ את האוגר; דבר זה עלול לפגוע באיכות הפרווה וביופיה וגם בבריאותו של האוגר עצמו, ויכול להיות קטלני.                                    
יש להקפיד על מים ומזון טריים: לאוגרים החיים בשביה יש אוכל מיוחד, מין כופתאות מוכנות המכילות את רוב אבות המזון,
הויטמינים והמינרלים הדרושים לקיום, אך למרות זאת יש צורך להעשיר את תזונת האוגר בירקות, פירות, גרעינים ואף
חרקים קטנים. יש להמנע מלתת לאוגרים אבוקדו ופרות הדר.                                                                                  
יש להקפיד לרפד את הכלוב בנסורת רכה ואף להניח מתחת לנסורת נייר סופג. יש להחליף את הנסורת אחת לשבוע (או
יותר, במידה ויש מספר רב יותר של אוגרים בכלוב). בטבע האוגר יכול לגמוא מרחקים עצומים; לכן חשוב שהכלוב יהיה
גדול, מרווח ומצויד במתקני משחק היכולים להעסיק את האוגר .                                                                                                          
בשביה, בניגוד לטבע, עונת הייחום מתרחשת כל השנה. דבר זה עלול לגרום לריבוי עצום של גורים אם אין מפרידים בין
הזכר והנקבה, בעיקר אחרי ההמלטה, שכן לאחר ההמלטה הנקבה עלולה להתעבר שנית. בנוסף, יש להפריד בין הזכר
והנקבה לאחר ההמלטה כיוון שהזכר עלול לפצוע ואף להרוג את הגורים.                                                                                              
כדי להבטיח אורך חיים ארוך אין להרבות בהריונות ובהמלטות, שכן כל המלטה מתישה את גוף הנקבה, ועלולה לגרום
למוות בגיל צעיר.                                                                                                                                                                        
חשוב להקפיד לא לשים יותר מאוגר אחד בכלוב. לשם רבייה יש להכניס את הזכר והנקבה לכלוב אחד, אך לאחר הזיווג
יש להעביר את הזכר לכלוב נפרד. לאחר 4 שבועות (הזמן שדרוש לגורים להפוך לעצמאיים ולאכול אוכל מוצק) ואז יש
להחזיר את הנקבה לכלוב שלה ומומלץ להעביר כל אחד מהגורים לכלוב משלו.                                                                                          
האוגר, בניגוד למכרסמים רבים אחרים, אינו מעביר מחלות לבני אדם הגורים נולדים בצבע אדום, לאחר יומיים צבעם
משתנה לוורדרד. לאחר פחות או יותר שבועיים, גדלה להם פרווה. הוא מצוי באזורים חמים.



עכבר-העכבר הוא יונק קטן מסדרת מכרסמים. מין העכבר הנפוץ ביותר הוא העכבר מצוי, המצוי כמעט בכל העולם. כל
מיני העכברים חיים בסביבת אדם.                                                                                                                          
אורכם של רוב העכברים מגיע לכ-9 ס"מ. כל גופם מכוסה בפרווה, פרט לזנבם. צבעם של רוב העכברים הוא בין חום ללבן,
עכברי מעבדה הם בעלי מגוון צבעים - חלקם לבנים, שחורים, בעלי גוונים שונים של חום ואף מטולאים. עכברים הם לרוב
צמחוניים, אך למעשה הם אוכלי כל - הם אינם בוחלים בבשר חלזונות ובגופות של עכברים אחרים, וכבר נצפו עכברים
שניזונו מזנבם שלהם בשעת רעב. מאחר שההתפתחות האבולוציונית של העכברים הביאה אותם להיות פעילים בלילה,
חושיהם מפותחים מאוד. טורפיהם של העכברים הם רבים, ועמם נמנים חתולים ונחשים.                                            
ההריון של נקבת העכבר נמשך כעשרים יום, ובסופו היא ממליטה חמישה עד שמונה גורים. בגיל חודש עומדים כבר הגורים
ברשות עצמם, ו-6 ימים אחרי ההמלטה יכולה הנקבה להרות שוב. העכבר הופך בשל מינית בגיל חודשיים. תוחלת חייו כ־
2-3 שנים.                                                                                                                                                  
עכברים הם חיות מחמד פופולריות. מינים מסוימים של עכברים משמשים בניסויים מדעיים. העכבר הוא אחת חיות המודל
החשובות ביותר במדעי החיים בתחומים רבים כמו גנטיקה, ביולוגיה התפתחותית, פיזיולוגיה ועוד. מחקר אינטנסיבי לאורך
שנים הפך את העכבר למודל רב-עוצמה, וכיום ניתן "להנדס" עכברים שיבטאו או לא יבטאו גנים מסוימים. בעולם מספר
מעבדות המתמחות בגידול עכברים המשמשים לניסויים מדעיים. אחת המרכזיות היא מעבדת ג'קסון בארצות הברית,
המגדלת מאות זנים שונים של עכברים ומספקת אותם לכל העולם.                                                                        
עכברים עלולים להיות גם מזיקים, כיוון שהם עלולים לפגוע בגידולים חקלאיים ולהפיץ מחלות. הם עלולים לנשוך בני אדם
ובעיקר ילדים בשנתם, וגם למשוך את טורפיהם כמו הנחשים למגורי האדם. על מנת למנוע את הנזק שגורמים העכברים,
ביית האדם את החתול, שטרפו כולל את העכברים והעכברושים. נוהגים ללכוד עכברים גם באמצעות מלכודות עכברים.



חולדה-חולדה נקראת גם עכברוש סוג של יונק ממשפחת העכברים בסדרת ההמכרסמים. החולדות הן מן היונקים הנפוצים
ביותר בכדור הארץ. יש להן כושר הישרדות יוצא דופן (נמצאה חולדה חיה בטמפרטורה של מינוס 30 מעלות), חוש ריח
מפותח ושמיעה מפותחת. מיני החולדות הנפוצים בארץ הם חולדה מצוייה וחולדת החוף.                                                                              
למרות שמה, אין קשר בין החולדה  לנורווגיה, השם נוצר ככל הנראה בטעות במאה ה-17 על ידי ג'ון ברקנהוט שהאמין
שהחולדות הגיעו לאנגליה באוניות. למעשה המקור האמיתי של החולדות הוא ככל הנראה דנמרק, כיום החולדות נפוצות
בכל היבשות מלבד אנטארקטיקה והן נמצאות בעיקר באזורים עירוניים.                                                                      
בין המאות ה13 וה17 החולדות סייעו כנראה בהפצת מגפת הדבר באירפופה. מחלה זו מועברת לבני אדם על ידי עקיצת
פרעושים הנגועים בחיידק. חוקרים סבורים שקרבה יתרה בין החולדות לבני האדם היא שגרמה להתפרצות המחלה. כיום,
חולדות משמשות לניסויים מדעיים וכחיות מחמד. החולדות ידועות בזכות הקשרים החברתיים המפותחים ביניהן ובזכות
האינטליגנציה שלהן - חולדות מסוגלות למצוא את דרכן במבוך ולקשר בין אירועים כמו אכילת מזון מורעל ומוות.                          
חולדות מעבדה הן זן מתורבת של חולדות הרחוב והן לרוב רגועות יותר. חולדת מעבדה היא החולדה המוכרת כחולדת
מחמד.



קפיברה-קפיברה הוא הגדול במכרסמים.
הקפיברה נמצא בטבע בדרום אמריקה בלבד.
אורך גוף ממוצע של פרט בוגר: 1 מטר, הנקבה ארוכה מעט יותר מהזכר
משקל ממוצע 50 ק"ג, הנקבה כבדה מעט יותר מהזכר
פרווה סמיכה, שיער ארוך ועבה
צבע הפרווה נע בין אפור לחום
גפיים קצרות בעלות קרומי שחיה
מזון:צמחי מים ועשבי יבשה
תפוצה: אמריקה הדרומית
בית גידול: צמחיה סבוכה שליד גדות נחלים ונהרות, ביצות ושלוליות המוקפות יערות.
אויבים טבעיים: האדם, היגואר והאנקונדה
הקפיברה מגיעה לבגרות מינית בגיל 22 חודשים. משך ההיריון הוא כ-4 חודשים ובסופו נולדים 2 עד 6 גורים. רבייה
מתבצעת כל השנה, אולם עיקרה בתחילת העונה הגשומה, כאשר מתחדשת הצמחייה המהווה את מזונו של הקפיברה. נקבת
הקפיברה אינה בונה לעצמה מקום המלטה (מחילה או קן), אלא ממליטה על פני הקרקע במקום מסתור. הגורים נולדים
במשקל 1 עד 2 ק"ג עם פרווה ומערכת שיניים, והם ניידים תוך דקות מרגע היוולדם.
איכרים מוונצואלה, שבעבר התייחסו לקפיברה כאל מזיק, מגדילים כיום את הכנסתם על ידי מכירת בשר קפיברה (כ-400
טון לשנה). האיכרים צדים את המכרסמים בפברואר על מנת שיוכלו לשחוט את המכרסם ולמכור את בשרו ממש לפני
שמתחיל צום התענית, כשבשר הוא מצרך מבוקש.

המנהג העממי מיוחס להחלטה תאולוגית מוזרה שהתקבלה על ידי הכנסייה הקתולית. כשהמיסיונרים האירופאים פגשו
לראשונה בקפיברה באמריקה הדרומית במהלך המאה ה-16, הם כתבו לרומא בקשה להנחיה, באומרם: "יש חיה כאן שיש
לה קשקשים וגם שער, והמבלה את רוב זמנה במים, אבל לעתים עולה על היבשה, האם נוכל לסווגה כדג?". לשאלה הייתה
משמעות, כיוון שהדת הקתולית אוסרת על אכילת בשר (למעט בשר דג) במהלך 40 הימים שלפני חג הפסחא (התענית).
מכיוון שתיאור החיה הגיע אליהם מיד שנייה, ומכיוון שלא רצו שהפונים אליהם יסטו מהדרך הקתולית הנכונה, הסכימו
אבות הכנסייה והכריזו שהקפיברה היא סוג של דג, החלטה שלא שונתה מאז. הקפיברה דומה לקביה, שאף הוא מכרסם
גדול, שבמיתולוגיה הכפרית הרומנית מיוחסות לו תכונות אנוש.

תנינים

תנין ים-תנין הים הנקרא גם "תנין אינדו-פסיפי", הינו אחד הזוחלים הגדולים ביותר. הוא מצוי בדרום מזרח אסיה צפון
אוסטרליה וחופיה המזרחיים של הודו ואזורי המים שמסביב.                                                                                              
משקלם של הזכרים נע בין 600-1000 ק"ג ואורכם בדר"כ הוא כ-4.1-5.5 מטר אם כי בוגרים עשויים להגיע לאורך 6 מ'
ויותר ולמשקל של 1300 ק"ג. זכרים בוגרים גדולים במיוחד מסוגלים להגיע לאורך 7 מטרים ולמשקל של מעל לשני טונות.
תנין הים הוא התנין בעל ההבדלים הגדולים ביותר בין הזכר לנקבה. אורכם הממוצע של הנקבות הוא 2.1-3.5 מ' כאשר
הנקבה הארוכה ביותר שתועדה הגיעה לאורך של 4.2 מ'. משקלן הממוצע של הנקבות מגיע ל-450 ק"ג.                                        
הגודל המרבי שתנין הים עשוי להגיע אליו הוא נושא בעל מחלוקת רבה. הפרט התועד הארוך ביותר היה באורך 6.1 מ' אם
כי מכיוון שעור נמתח, אורכו הוערך בכ-6.3 מ' ומשקלו בכ-1200 ק"ג. ישנם דיווחים וטענות רבים על פרטים באורך 7 מ'
ואף מעבר, אך לא נמצא כל תיעוד המאשש טענות אלו.                                                                                                              
בעקבות שימור אזורי המחייה של התנין וירידה בצייד שלו, ייתכן מאוד כי קיימים בוגרים באורך 7 מ' ויותר. ספר השיאים
של גינס הסכים לקבל את הטענה כי תנין זכר בוגר באורך 7 מטר חי בפארק שבמדינת אוריסה, הודו, אך לאור הקושי הרב
בתפיסת פרט בוגר חי ומדידתו, דיוק ממדיו טרם אושש. פרט שנורה בשנת 1957 בקווינסלנד דווח כבעל אורך של 8.5 מ'
אך גם לזה אין תיעוד. נעשה העתק של התנין והוא משמש כאתר תיירותי כיום.
בתנין יש הורמון גדילה שלא מפסיק גם לאחר שהתבגר לכן ככול שהתנין יהיה מבוגר יתור כך הוא יהיה גדול יותר וזה נכון
לגבי כל סוגי התנינים.


תנין גאביאל-תנין גאביאל או הגאביאל ההודי הוא אחד משני המינים היחידים ששרדו מממשפחת הגאביאלים, משפחה
דמוית תנין עתיקת יומין בעלת לסתות ארוכות וצרות. המין השני הוא הגביאלים חקיין. מין זה נמצא בסכנת הכחדה חמורה.
הוא אחד ממיני התנינים הארוכים ביותר.                                                                                                                                      
מין זה הוא אחד משלושת מיני התנינים, יחד עם תנין הים וצנין יאור, שלו מס' רב של פרטים מתועדים מעל 6 מ' ומעל
1000 ק"ג, אם כי רוב הגאביאלים אינם גדלים מעל 5 מ'. אורכו הממוצע של בוגר נע בין 3.6-4.5 מ'. הם בעלי חוטם צר
וארוך המצויד בשורות של שיניים חדות כתער, עדות להסתגלות לתזונה שלהם (דגים).                                                                  
הגאביאל ההודי נפוץ בצפוןתת היבשה ההודית: בבהוטן (על סף הכחדה), בבנגלדש (כמעט נעלם), בהודו, במיאנמר (ייתכן
שנעלם), בנפאל ובפקיסטן (כמעט נעלם). חלק מאזורי המחייה שלו חופפים לאלו של תנין הביצות ולאלו של תנין הים.                                  
הגאביאל מצוי כמעט ורק בתוך הנהר תוך שהוא מעדיף נהרות עמוקים בעלי זרימה חזקה. הוא כמעט ולא יוצא מחוץ למים
אלא למטרת חימום הגוף בשמש או לצורכי הקן שלו לאורך גדת הנהר.                                                                    
גאביאלים צעירים ניזונים בעיקר מחסרי חוליות קטנים כגון חרקים וזחלים וגם מצפרדעים קטנות. הגאביאלים הבוגרים
ניזונים כמעט אך ורק מדגים. הגאביאל אינו מסוכן לאדם ואף נזהר ממנו.                                                                            
תקופת ההזדווגות של הגאביאל היא בין נובמבר לינואר. הטלת הביצים נעשית בתקופה היבשה של מרץ עד מאי. בתקופה זו
הנהרות מצטמקים במקצת, וניתן לקנן בגדות החוליות של הנהרות. הנקבה מטילה בין 30-50 ביצים בקן ואחר כך מכסה
אותם בזהירות. הביצים בוקעות לאחר כ-90 ימים. הנקבה משגיחה על התנינים הצעירים לאורך מס' ימים עד שאלו
מסוגלים להסתדר לבדם.


תנין היאור-תנין היאור הוא התנין האפריקני הגדול ביותר והטורף העליון בתחום תפוצתו- מרבית אפריקה דרומה לסהרה
והאי מדגסקר. תנין היאור נודע כאוכל אדם והוא נשנא וגם נערץ, במיוחד במצרים העתיקה שבה נחנטו תנינים ונעבדו
כאלים. בעוד שתנין היאור אינו מצוי בסכנת הכחדה כמין, אוכלוסיות שלו במדינות רבות נמצאות בסכנת היעלמות. אורך
גופו חמישה מטרים, ומשקלו נע בין טון לטון וחצי. בכל הטלה הוא מטיל בין 60 ל-80 ביצים, ואלו בוקעות כעבור 85 - 90
ימים. לרוב הוא ניזון מדגים, מרכיכות, מסרטנים, מעופות ומיונקים, ובהם בני אדם. הוא נמצא בדרך-כלל בבתי גידול
ביצתיים, בנהרות ובאגמים.
התנין הוא גדול גוף: אורכו הממוצע של תנין בוגר הוא 5 מטרים; נצפו פרטים שאורכם 6 מטרים, הידוע שבהם הוא התנין
גוסטוב (שידוע גם בהיותו אוכל אדם קטלני). פרטים שאורכם 7 מטרים נדירים ביותר.                                                  
בארצות הקרות מרבית הפריטים באורך של 4 מטרים. ידועות שתי אוכלוסיות של תניני יאור גמדיים, במאלי ובמדבר
סהרה, שאורכם 2 - 3 מטרים.


אליגטור אמריקאי-אליגטור אמריקני הוא אחד משני מינים חיים בסוג אליגטור. האליגטור האמריקני נפוץ באזור
דרום-מזרח ארצות הברית בלבד, ומכאן שמו. הוא גדול יותר מהמין האחר בסוג זה, האליגטור הסיני.
גופו של האליגטור האמריקני גדול ומעוגל במקצת. ראשו רחב, וזנבו חזק למדי. האליגטור משתמש בזנבו בעיקר על מנת
להתקדם במים, אולם יש לו מספר שימושים נוספים, בהם הפלה של אויביו או פיתוי לדגים. זנבו של האליגטור האמריקני
מהווה כמחצית מאורך גופו של האליגטור. על מנת להתאים לחיים המימיים, עיניו ואפו מתבלטים מהמים ויש לו שיטה
מיוחדת לנשימה. הוא יכול אף לפתוח את פיו במים ומים לא יכנסו לקנה הנשימה שלו.                                                  
האליגטור האמריקני אוכל כמעט הכל, אולם תזונתו מורכבת בעיקר מדגים עופות צבים ודו חיים. תזונתם של האליגטורים
הצעירים מורכבת בעיקר מחסרי חוליות, כמו חרקים שבלולים עכבישים ותולעים. בנוסף הם אוכלים דגים קטנים כאשר הם
מצליחים לתפוס אותם. ככל שהם גדלים, הם ניזונים מדגים יותר גדולים, מרכיכות, מחסרי זנב שונים, וכן מיונקים קטנים
כמו חולדות ועכברים. עד לבגרותם מגוון הטרף של האליגטורים יגדל, ויכלול בין היתר גם יונקים כמו דביבונים.                              
עם הגיעו לבגרות, האליגטור רואה בכל חיה שחיה במים או שמתקרבת למים כדי לשתות טרף פוטנציאלי. אליגטורים
בוגרים יאכלו חזירי יער איילים חיות מבויתות כמו בקר וחיות מחמד, וייתכנו מקרים בהם הם יאכלו אליגטורים קטנים יותר.
אליגטורים זכרים גדולים במיוחד תקפו בעבר פומות הרים של פלורידה ודובים, מה שהפך אותם לטורפי-העל באזור
תפוצתם.                                                                                                                                                      
למרות השיתוף הגדול יחסית של בתי גידול של אליגטורים ובני אדם התקפות האליגטורים על האדם נדירות יחסית. מרבית
האליגטורים פוחדים מהאדם בשל ציד; התקיפות הן לרוב על רקע של האכלה. הסיבה לכך כנראה נעוצה בעובדה שברגע
שאליגטור מואכל על ידי אדם אחד, כאשר יראה אדם אחר הוא יצפה למזון גם ממנו.


שועל

שועל החולות-שואל החולות או שועל הנגב הוא מין בסוג שועל.                                                                                  
שועל החולות נפוץ באזור צפון אפריקה ובמזרח התיכון ממרוקו ואזור סאהל עד לגבעות . תוכלת החיים שלו בטבע הוא 6-
7 שנים אך בשביה יכול לחיות יותר. גופו יכול להגיע לאורך של 40-52 ס"מ וזנבו לאורך של 25-39 ס"מ. שועל בוגר 
שוקל 1.5-3 ק"ג.                                                                                                                                                  
שועל החולות הוא בעל חיים קטן עם אוזניים ארוכות. צבעו הכללי צהבהב בהיר וצבע גחונו לבן. כפות רגליו מכוסות בשיער 
צפוף ועדין המונע ממנו שקיעה בחול ומגן על רגליו מפני להט החול.                                                                          
שועל החולות מגיע לבגרות מינית בגיל 10 חודשים. תקופת ההריון הוא חודשיים. הם מתרבים בדצמבר ובפבואר ובתחילת 
מרץ הנקבה ממליטה 1-4 גורים. משקל הגורים הנולדים בהמלטה הוא כ-100 גרם. הגורים נגמלים מיניקה בגיל חודשיים, 
ובגיל חמישה חודשים הם עצמאיים.                                                                                                                                
שועל החולות פעיל בעיקר בלילה. במהלך היום הוא מתחבא במחילתו. שועל החולות חי בזוגות ובעונת הרבייה שוכנים בני 
הזוג באותה המחילה.






שועל מצוי-שועל מצוי או שועל אדום מין בסוג שועל הנפוץ במרבית שטחי חצי הכדור הצפוני השועל המצוי הוא ממיני 
השועל המוכרים ביותר.                                                                                                                                           
מאז ימי קדם חוברו אודות השועל אגדות רבות בזכות עורמתו ופיקחותו הרבה, על אף שבטבע רוב הטורפים האחרים אינם 
נופלים ממנו בתבונתם.                                                                                                                                                  
השועל המצוי נפוץ באירופה באסיה בצפון אפריקה, בכל רחבי אמריקה והובא לאוסטרליה על ידי האדם.                                   
בישראל השועל המצוי הוא הנפוץ מבין מיני השועלים. הוא נפוץ בעיקר בחבל הים-תיכוני, אך אוכלוסייתו מתרחבת דרומה 
בעיקר בעקבות יישובים ובסיסי צה"ל. בנוסף להיותו טורף הניזון מטרף קטן, ניזון השועל גם מפירות ומשאריות מזון אדם. 
אוכלוסיות השועל המצוי נפגעו מאוד מהרעלת התנים הגדולה של שנת 1964, ולאחר חיסול אוכלוסיית התנים הגדולה הפך 
השועל למעביר העיקרי של מחלת הכלבת בארץ.                                                                                                     
השועל חי בשטחים פתוחים, באזורי חולות, ביער, בחורש, במדבר, בנאות מדבר וליד מקווי מים.                                                       
אורך גופו של השועל המצוי 70-60 ס"מ ואורך זנבו 40-30 ס"מ.                                                                                     
הוא ניכר בצבע השחור שעל הצד האחורי של אוזניו. צבע הפרווה בגווני זהוב עד אדום.                                                   
יש לשועל המצוי גם שתי וריאציות גנטיות הנבדלות בצבע הפרווה האחת נקראת שועל כסוף שהוא בעל פרווה בגוונים 
כסופים-שחורים, והשנייה נקראת שועל הצלב שעל גבו יש שני פסים שחורים היוצרים מעין צלב.                                   
השועל נבדל מהכלב בסימנים אחדים: ממדיו קטנים יותר מאלה של רוב הכלבים, חרטומו מחודד והאישון שלו דמוי חריץ 
צר ומותאם לראיית לילה.                                                                                                                                                 
השועל הוא אוכל-כל ובתפריטו נכללים מכרסמים עופות חרקים לטאות ביצים ופירות.                                                               
כמו כן בקרבת מקומות יישוב השועל ניזון גם משאריות מזון של האדם. השועל חי בטריטוריות שגודלן תלוי בכמות המזון 
ובמידת פיזורו בשטח. כשהשועל מכריז על טריטוריה הוא משמיע נביחות.                                                                            
השועל פעיל בלילה ולעתים גם בשעות הבוקר המוקדמות, ביום הוא מסתתר במחילות שחפר בעצמו או שנמצאו על ידו שטח 
השועלים חיים בדרך כלל בזוגות או במשפחות המונות עד שישה פרטים בוגרים, ועל-פי רוב רק נקבה אחת מזדווגת. 
הריונה של נקבת השועל נמשך 56-51 יום. לפני ההמלטה, מורטת הנקבה פרווה מבטנה ומרפדת בה את מקום ההמלטה 
שב מחילה שלה. מספר הגורים נע משניים עד שישה גורים. הגורים נולדים עיוורים ומשקלם יכול להגיע עד 150 גרם. 
לפעמים לא כל הגורים יונקים ביחד, וגור אחד או יותר יושבים או משחקים בצד. בדרך כלל ההנקה נמשכת כארבע דקות 
ולא תמיד היא רצופה. בסביבות גיל שבועיים פוקחים הגורים את עיניהם.                                                                                        
לעתים נוצר מצב של חוסר נוחות במחילה, למשל כאשר המחילה קטנה יחסית למספר הגורים, או שהיא מתמלאת 
בפרעושים. במקרה כזה ההורים מעבירים את הגורים מחילה הם עושים זאת על ידי תפיסת העור החופשי באזור צווארם 
של הגורים. פעולה זו מתבצעת רק כאשר הגורים עדיין לא הגיעו לגיל 6-5 שבועות. מחקרים טוענים שסיבה נוספת 
להעברת הגורים ממחילה למחילה היא רצון האם שהגורים יכירו את סביבתם.                                                                 
כאשר הגורים בני 12-6 שבועות הם מתחילים להגיח אל מחוץ למחילה. שני ההורים מטפלים בהם ומביאים להם מזון 
בפיהם, אך למרות זאת ניתן לראות הבדלים מהותיים בין הזכר לנקבה בפעילות זו. הנקבה נמצאת באזור המחילה יותר 
מהזכר והתנהגות הבאת המזון מפותחת אצלה יותר. היא מניקה ומנקה את הגורים, לעומת הזכר שקשרו לגורים רופף והוא 
תוקפני יותר ביחס לנקבה.                                                                                                                                       
בגיל חמישה חודשים הגורים נעשים עצמאיים, ובגיל 10 חודשים הם מגיעים לבגרות מינית.                                             
תוחלת החיים של שועל בשבי היא 12 שנה, אך בטבע הם חיים בדרך כלל 3 שנים.






שועל צוקים-שועל הצוקים הוא מין בסוג שועל. מבנה גופו של שועל זה קטן יחסית. השועל נפוץ באיחוד האמירויות 
הערביות: איראן אפגניסטן טורקמניסטן ירדן ישראל במצרים (בחצי האי סיני) עומאן ערב הסעודית פקיסטן ותימן.                  
שועל הצוקים הוא הנדיר שבשועלי ישראל ושוכן במדבר יהודה בנגב ובערבה. הוא זוהה לראשונה בישראל על ידי
הזואולוג גיורא אילני ב-1981.                                                                                                                      
לשועל הצוקים אוזניים גדולות. כפות רגליו אינן מכוסות בשיער. אורך גופו וראשו כ-42 ס"מ בממוצע. אורך זנבו כ-30 ס"מ 
בממוצע, כמעט שווה באורכו לאורך גופו. פרוותו חומה צהבהבה, עם חלקים תחתונים בצבע לבן וקצה זנבו בצבע שחור. 
משקלו של השועל 1.5-3 ק"ג. שועל הצוקים הינו אוכל כל.                                                                                                  
תקופת ההזדווגות היא בין דצמבר לינואר. משך ההיריון 50-60 יום ובסופו נולדים בדרך כלל 1 עד 3 גורים. הגורים יונקים 
במשך כ-60 יום ומגיעים לבגרות מינית בגיל 8-12 חודשים. אורך חייו של השועל 4-5 שנים.