אוגר-האוגר הוא מכרסם ממשפחת האוגרים.
האוגר קיבל את שמו עקב נטייתו לאגור מזון. הוא נוהג להסתייע בכיסי הלחיים שלו למטרה זו. כאשר האוגר אוגר את
מזונו הוא מרגיש בנוח לפלוט את שאגר רק במקום מוכר לו. שקי הלחיים של האוגר יכולים להכיל אף שגר גורים
(האימהות נוהגות לעשות פעולה זו כאשר הן חוששות) אך פעולה זו יכולה להיגמר בחניקה או עריפת ראשיהם של הגורים.
האוגר הוא בעל גוף קטן מאוד - כ-17 ס"מ בלבד אורכו. אוזניו קטנות אך חוש השמיעה שלו מפותח מאוד. גם חוש הריח
שלו מפותח מאוד. לעומתם, חוש הראיה אצל האוגר אינו מפותח. שיני האוגרים, כדרכם של המכרסמים, צומחות כל הזמן.
האוגר בטבע אוכל בעיקר זרעים אך הוא לא יבחל גם בחרקים ופירות למיניהם.
האוגר מגיע לבגרות מינית בגיל 11 שבועות לערך. עונת הייחום בטבע היא בחורף. ההריון הוא הקצר ביותר במחלקת
היונקים 16 יום בלבד. האוגרים ממליטים פעמים אחדות בשנה בכל המלטה יופיעו בין 5 ל-10 גורים חסרי ישע, עיוורים
וערומים.
רוב האוגרים שמחזיקים בשביה הם אוגרים ממין אוגר סורי צהוב ואוגר סיבירי.
אך יש גם אוגר מונגולי,אוגר רובורסקי ואוגר טיבטי.
הטיפול באוגר אינו כרוך בהוצאה כספית גדולה, אלא רק הוצאה ראשונית על מחיר הכלוב. הטיפול אינו קשה, וקל אף
לילד לבצע מטלה זאת. על-מנת להבטיח לאוגר חיים בריאים וארוכים יש להקפיד על הכללים הבאים:
אסור לרחוץ את האוגר; דבר זה עלול לפגוע באיכות הפרווה וביופיה וגם בבריאותו של האוגר עצמו, ויכול להיות קטלני.
יש להקפיד על מים ומזון טריים: לאוגרים החיים בשביה יש אוכל מיוחד, מין כופתאות מוכנות המכילות את רוב אבות המזון,
הויטמינים והמינרלים הדרושים לקיום, אך למרות זאת יש צורך להעשיר את תזונת האוגר בירקות, פירות, גרעינים ואף
חרקים קטנים. יש להמנע מלתת לאוגרים אבוקדו ופרות הדר.
יש להקפיד לרפד את הכלוב בנסורת רכה ואף להניח מתחת לנסורת נייר סופג. יש להחליף את הנסורת אחת לשבוע (או
יותר, במידה ויש מספר רב יותר של אוגרים בכלוב). בטבע האוגר יכול לגמוא מרחקים עצומים; לכן חשוב שהכלוב יהיה
גדול, מרווח ומצויד במתקני משחק היכולים להעסיק את האוגר .
בשביה, בניגוד לטבע, עונת הייחום מתרחשת כל השנה. דבר זה עלול לגרום לריבוי עצום של גורים אם אין מפרידים בין
הזכר והנקבה, בעיקר אחרי ההמלטה, שכן לאחר ההמלטה הנקבה עלולה להתעבר שנית. בנוסף, יש להפריד בין הזכר
והנקבה לאחר ההמלטה כיוון שהזכר עלול לפצוע ואף להרוג את הגורים.
כדי להבטיח אורך חיים ארוך אין להרבות בהריונות ובהמלטות, שכן כל המלטה מתישה את גוף הנקבה, ועלולה לגרום
למוות בגיל צעיר.
חשוב להקפיד לא לשים יותר מאוגר אחד בכלוב. לשם רבייה יש להכניס את הזכר והנקבה לכלוב אחד, אך לאחר הזיווג
יש להעביר את הזכר לכלוב נפרד. לאחר 4 שבועות (הזמן שדרוש לגורים להפוך לעצמאיים ולאכול אוכל מוצק) ואז יש
להחזיר את הנקבה לכלוב שלה ומומלץ להעביר כל אחד מהגורים לכלוב משלו.
האוגר, בניגוד למכרסמים רבים אחרים, אינו מעביר מחלות לבני אדם הגורים נולדים בצבע אדום, לאחר יומיים צבעם
משתנה לוורדרד. לאחר פחות או יותר שבועיים, גדלה להם פרווה. הוא מצוי באזורים חמים.
עכבר-העכבר הוא יונק קטן מסדרת מכרסמים. מין העכבר הנפוץ ביותר הוא העכבר מצוי, המצוי כמעט בכל העולם. כל
מיני העכברים חיים בסביבת אדם.
אורכם של רוב העכברים מגיע לכ-9 ס"מ. כל גופם מכוסה בפרווה, פרט לזנבם. צבעם של רוב העכברים הוא בין חום ללבן,
עכברי מעבדה הם בעלי מגוון צבעים - חלקם לבנים, שחורים, בעלי גוונים שונים של חום ואף מטולאים. עכברים הם לרוב
צמחוניים, אך למעשה הם אוכלי כל - הם אינם בוחלים בבשר חלזונות ובגופות של עכברים אחרים, וכבר נצפו עכברים
שניזונו מזנבם שלהם בשעת רעב. מאחר שההתפתחות האבולוציונית של העכברים הביאה אותם להיות פעילים בלילה,
חושיהם מפותחים מאוד. טורפיהם של העכברים הם רבים, ועמם נמנים חתולים ונחשים.
ההריון של נקבת העכבר נמשך כעשרים יום, ובסופו היא ממליטה חמישה עד שמונה גורים. בגיל חודש עומדים כבר הגורים
ברשות עצמם, ו-6 ימים אחרי ההמלטה יכולה הנקבה להרות שוב. העכבר הופך בשל מינית בגיל חודשיים. תוחלת חייו כ־
2-3 שנים.
עכברים הם חיות מחמד פופולריות. מינים מסוימים של עכברים משמשים בניסויים מדעיים. העכבר הוא אחת חיות המודל
החשובות ביותר במדעי החיים בתחומים רבים כמו גנטיקה, ביולוגיה התפתחותית, פיזיולוגיה ועוד. מחקר אינטנסיבי לאורך
שנים הפך את העכבר למודל רב-עוצמה, וכיום ניתן "להנדס" עכברים שיבטאו או לא יבטאו גנים מסוימים. בעולם מספר
מעבדות המתמחות בגידול עכברים המשמשים לניסויים מדעיים. אחת המרכזיות היא מעבדת ג'קסון בארצות הברית,
המגדלת מאות זנים שונים של עכברים ומספקת אותם לכל העולם.
עכברים עלולים להיות גם מזיקים, כיוון שהם עלולים לפגוע בגידולים חקלאיים ולהפיץ מחלות. הם עלולים לנשוך בני אדם
ובעיקר ילדים בשנתם, וגם למשוך את טורפיהם כמו הנחשים למגורי האדם. על מנת למנוע את הנזק שגורמים העכברים,
ביית האדם את החתול, שטרפו כולל את העכברים והעכברושים. נוהגים ללכוד עכברים גם באמצעות מלכודות עכברים.
חולדה-חולדה נקראת גם עכברוש סוג של יונק ממשפחת העכברים בסדרת ההמכרסמים. החולדות הן מן היונקים הנפוצים
ביותר בכדור הארץ. יש להן כושר הישרדות יוצא דופן (נמצאה חולדה חיה בטמפרטורה של מינוס 30 מעלות), חוש ריח
מפותח ושמיעה מפותחת. מיני החולדות הנפוצים בארץ הם חולדה מצוייה וחולדת החוף.
למרות שמה, אין קשר בין החולדה לנורווגיה, השם נוצר ככל הנראה בטעות במאה ה-17 על ידי ג'ון ברקנהוט שהאמין
שהחולדות הגיעו לאנגליה באוניות. למעשה המקור האמיתי של החולדות הוא ככל הנראה דנמרק, כיום החולדות נפוצות
בכל היבשות מלבד אנטארקטיקה והן נמצאות בעיקר באזורים עירוניים.
בין המאות ה13 וה17 החולדות סייעו כנראה בהפצת מגפת הדבר באירפופה. מחלה זו מועברת לבני אדם על ידי עקיצת
פרעושים הנגועים בחיידק. חוקרים סבורים שקרבה יתרה בין החולדות לבני האדם היא שגרמה להתפרצות המחלה. כיום,
חולדות משמשות לניסויים מדעיים וכחיות מחמד. החולדות ידועות בזכות הקשרים החברתיים המפותחים ביניהן ובזכות
האינטליגנציה שלהן - חולדות מסוגלות למצוא את דרכן במבוך ולקשר בין אירועים כמו אכילת מזון מורעל ומוות.
חולדות מעבדה הן זן מתורבת של חולדות הרחוב והן לרוב רגועות יותר. חולדת מעבדה היא החולדה המוכרת כחולדת
מחמד.
קפיברה-קפיברה הוא הגדול במכרסמים.
הקפיברה נמצא בטבע בדרום אמריקה בלבד.
אורך גוף ממוצע של פרט בוגר: 1 מטר, הנקבה ארוכה מעט יותר מהזכר
משקל ממוצע 50 ק"ג, הנקבה כבדה מעט יותר מהזכר
פרווה סמיכה, שיער ארוך ועבה
צבע הפרווה נע בין אפור לחום
גפיים קצרות בעלות קרומי שחיה
מזון:צמחי מים ועשבי יבשה
תפוצה: אמריקה הדרומית
בית גידול: צמחיה סבוכה שליד גדות נחלים ונהרות, ביצות ושלוליות המוקפות יערות.
אויבים טבעיים: האדם, היגואר והאנקונדה
הקפיברה מגיעה לבגרות מינית בגיל 22 חודשים. משך ההיריון הוא כ-4 חודשים ובסופו נולדים 2 עד 6 גורים. רבייה
מתבצעת כל השנה, אולם עיקרה בתחילת העונה הגשומה, כאשר מתחדשת הצמחייה המהווה את מזונו של הקפיברה. נקבת
הקפיברה אינה בונה לעצמה מקום המלטה (מחילה או קן), אלא ממליטה על פני הקרקע במקום מסתור. הגורים נולדים
במשקל 1 עד 2 ק"ג עם פרווה ומערכת שיניים, והם ניידים תוך דקות מרגע היוולדם.
איכרים מוונצואלה, שבעבר התייחסו לקפיברה כאל מזיק, מגדילים כיום את הכנסתם על ידי מכירת בשר קפיברה (כ-400
טון לשנה). האיכרים צדים את המכרסמים בפברואר על מנת שיוכלו לשחוט את המכרסם ולמכור את בשרו ממש לפני
שמתחיל צום התענית, כשבשר הוא מצרך מבוקש.
המנהג העממי מיוחס להחלטה תאולוגית מוזרה שהתקבלה על ידי הכנסייה הקתולית. כשהמיסיונרים האירופאים פגשו
לראשונה בקפיברה באמריקה הדרומית במהלך המאה ה-16, הם כתבו לרומא בקשה להנחיה, באומרם: "יש חיה כאן שיש
לה קשקשים וגם שער, והמבלה את רוב זמנה במים, אבל לעתים עולה על היבשה, האם נוכל לסווגה כדג?". לשאלה הייתה
משמעות, כיוון שהדת הקתולית אוסרת על אכילת בשר (למעט בשר דג) במהלך 40 הימים שלפני חג הפסחא (התענית).
מכיוון שתיאור החיה הגיע אליהם מיד שנייה, ומכיוון שלא רצו שהפונים אליהם יסטו מהדרך הקתולית הנכונה, הסכימו
אבות הכנסייה והכריזו שהקפיברה היא סוג של דג, החלטה שלא שונתה מאז. הקפיברה דומה לקביה, שאף הוא מכרסם
גדול, שבמיתולוגיה הכפרית הרומנית מיוחסות לו תכונות אנוש.
האוגר קיבל את שמו עקב נטייתו לאגור מזון. הוא נוהג להסתייע בכיסי הלחיים שלו למטרה זו. כאשר האוגר אוגר את
מזונו הוא מרגיש בנוח לפלוט את שאגר רק במקום מוכר לו. שקי הלחיים של האוגר יכולים להכיל אף שגר גורים
(האימהות נוהגות לעשות פעולה זו כאשר הן חוששות) אך פעולה זו יכולה להיגמר בחניקה או עריפת ראשיהם של הגורים.
האוגר הוא בעל גוף קטן מאוד - כ-17 ס"מ בלבד אורכו. אוזניו קטנות אך חוש השמיעה שלו מפותח מאוד. גם חוש הריח
שלו מפותח מאוד. לעומתם, חוש הראיה אצל האוגר אינו מפותח. שיני האוגרים, כדרכם של המכרסמים, צומחות כל הזמן.
האוגר בטבע אוכל בעיקר זרעים אך הוא לא יבחל גם בחרקים ופירות למיניהם.
האוגר מגיע לבגרות מינית בגיל 11 שבועות לערך. עונת הייחום בטבע היא בחורף. ההריון הוא הקצר ביותר במחלקת
היונקים 16 יום בלבד. האוגרים ממליטים פעמים אחדות בשנה בכל המלטה יופיעו בין 5 ל-10 גורים חסרי ישע, עיוורים
וערומים.
רוב האוגרים שמחזיקים בשביה הם אוגרים ממין אוגר סורי צהוב ואוגר סיבירי.
אך יש גם אוגר מונגולי,אוגר רובורסקי ואוגר טיבטי.
הטיפול באוגר אינו כרוך בהוצאה כספית גדולה, אלא רק הוצאה ראשונית על מחיר הכלוב. הטיפול אינו קשה, וקל אף
לילד לבצע מטלה זאת. על-מנת להבטיח לאוגר חיים בריאים וארוכים יש להקפיד על הכללים הבאים:
אסור לרחוץ את האוגר; דבר זה עלול לפגוע באיכות הפרווה וביופיה וגם בבריאותו של האוגר עצמו, ויכול להיות קטלני.
יש להקפיד על מים ומזון טריים: לאוגרים החיים בשביה יש אוכל מיוחד, מין כופתאות מוכנות המכילות את רוב אבות המזון,
הויטמינים והמינרלים הדרושים לקיום, אך למרות זאת יש צורך להעשיר את תזונת האוגר בירקות, פירות, גרעינים ואף
חרקים קטנים. יש להמנע מלתת לאוגרים אבוקדו ופרות הדר.
יש להקפיד לרפד את הכלוב בנסורת רכה ואף להניח מתחת לנסורת נייר סופג. יש להחליף את הנסורת אחת לשבוע (או
יותר, במידה ויש מספר רב יותר של אוגרים בכלוב). בטבע האוגר יכול לגמוא מרחקים עצומים; לכן חשוב שהכלוב יהיה
גדול, מרווח ומצויד במתקני משחק היכולים להעסיק את האוגר .
בשביה, בניגוד לטבע, עונת הייחום מתרחשת כל השנה. דבר זה עלול לגרום לריבוי עצום של גורים אם אין מפרידים בין
הזכר והנקבה, בעיקר אחרי ההמלטה, שכן לאחר ההמלטה הנקבה עלולה להתעבר שנית. בנוסף, יש להפריד בין הזכר
והנקבה לאחר ההמלטה כיוון שהזכר עלול לפצוע ואף להרוג את הגורים.
כדי להבטיח אורך חיים ארוך אין להרבות בהריונות ובהמלטות, שכן כל המלטה מתישה את גוף הנקבה, ועלולה לגרום
למוות בגיל צעיר.
חשוב להקפיד לא לשים יותר מאוגר אחד בכלוב. לשם רבייה יש להכניס את הזכר והנקבה לכלוב אחד, אך לאחר הזיווג
יש להעביר את הזכר לכלוב נפרד. לאחר 4 שבועות (הזמן שדרוש לגורים להפוך לעצמאיים ולאכול אוכל מוצק) ואז יש
להחזיר את הנקבה לכלוב שלה ומומלץ להעביר כל אחד מהגורים לכלוב משלו.
האוגר, בניגוד למכרסמים רבים אחרים, אינו מעביר מחלות לבני אדם הגורים נולדים בצבע אדום, לאחר יומיים צבעם
משתנה לוורדרד. לאחר פחות או יותר שבועיים, גדלה להם פרווה. הוא מצוי באזורים חמים.
עכבר-העכבר הוא יונק קטן מסדרת מכרסמים. מין העכבר הנפוץ ביותר הוא העכבר מצוי, המצוי כמעט בכל העולם. כל
מיני העכברים חיים בסביבת אדם.
אורכם של רוב העכברים מגיע לכ-9 ס"מ. כל גופם מכוסה בפרווה, פרט לזנבם. צבעם של רוב העכברים הוא בין חום ללבן,
עכברי מעבדה הם בעלי מגוון צבעים - חלקם לבנים, שחורים, בעלי גוונים שונים של חום ואף מטולאים. עכברים הם לרוב
צמחוניים, אך למעשה הם אוכלי כל - הם אינם בוחלים בבשר חלזונות ובגופות של עכברים אחרים, וכבר נצפו עכברים
שניזונו מזנבם שלהם בשעת רעב. מאחר שההתפתחות האבולוציונית של העכברים הביאה אותם להיות פעילים בלילה,
חושיהם מפותחים מאוד. טורפיהם של העכברים הם רבים, ועמם נמנים חתולים ונחשים.
ההריון של נקבת העכבר נמשך כעשרים יום, ובסופו היא ממליטה חמישה עד שמונה גורים. בגיל חודש עומדים כבר הגורים
ברשות עצמם, ו-6 ימים אחרי ההמלטה יכולה הנקבה להרות שוב. העכבר הופך בשל מינית בגיל חודשיים. תוחלת חייו כ־
2-3 שנים.
עכברים הם חיות מחמד פופולריות. מינים מסוימים של עכברים משמשים בניסויים מדעיים. העכבר הוא אחת חיות המודל
החשובות ביותר במדעי החיים בתחומים רבים כמו גנטיקה, ביולוגיה התפתחותית, פיזיולוגיה ועוד. מחקר אינטנסיבי לאורך
שנים הפך את העכבר למודל רב-עוצמה, וכיום ניתן "להנדס" עכברים שיבטאו או לא יבטאו גנים מסוימים. בעולם מספר
מעבדות המתמחות בגידול עכברים המשמשים לניסויים מדעיים. אחת המרכזיות היא מעבדת ג'קסון בארצות הברית,
המגדלת מאות זנים שונים של עכברים ומספקת אותם לכל העולם.
עכברים עלולים להיות גם מזיקים, כיוון שהם עלולים לפגוע בגידולים חקלאיים ולהפיץ מחלות. הם עלולים לנשוך בני אדם
ובעיקר ילדים בשנתם, וגם למשוך את טורפיהם כמו הנחשים למגורי האדם. על מנת למנוע את הנזק שגורמים העכברים,
ביית האדם את החתול, שטרפו כולל את העכברים והעכברושים. נוהגים ללכוד עכברים גם באמצעות מלכודות עכברים.
חולדה-חולדה נקראת גם עכברוש סוג של יונק ממשפחת העכברים בסדרת ההמכרסמים. החולדות הן מן היונקים הנפוצים
ביותר בכדור הארץ. יש להן כושר הישרדות יוצא דופן (נמצאה חולדה חיה בטמפרטורה של מינוס 30 מעלות), חוש ריח
מפותח ושמיעה מפותחת. מיני החולדות הנפוצים בארץ הם חולדה מצוייה וחולדת החוף.
למרות שמה, אין קשר בין החולדה לנורווגיה, השם נוצר ככל הנראה בטעות במאה ה-17 על ידי ג'ון ברקנהוט שהאמין
שהחולדות הגיעו לאנגליה באוניות. למעשה המקור האמיתי של החולדות הוא ככל הנראה דנמרק, כיום החולדות נפוצות
בכל היבשות מלבד אנטארקטיקה והן נמצאות בעיקר באזורים עירוניים.
בין המאות ה13 וה17 החולדות סייעו כנראה בהפצת מגפת הדבר באירפופה. מחלה זו מועברת לבני אדם על ידי עקיצת
פרעושים הנגועים בחיידק. חוקרים סבורים שקרבה יתרה בין החולדות לבני האדם היא שגרמה להתפרצות המחלה. כיום,
חולדות משמשות לניסויים מדעיים וכחיות מחמד. החולדות ידועות בזכות הקשרים החברתיים המפותחים ביניהן ובזכות
האינטליגנציה שלהן - חולדות מסוגלות למצוא את דרכן במבוך ולקשר בין אירועים כמו אכילת מזון מורעל ומוות.
חולדות מעבדה הן זן מתורבת של חולדות הרחוב והן לרוב רגועות יותר. חולדת מעבדה היא החולדה המוכרת כחולדת
מחמד.
קפיברה-קפיברה הוא הגדול במכרסמים.
הקפיברה נמצא בטבע בדרום אמריקה בלבד.
אורך גוף ממוצע של פרט בוגר: 1 מטר, הנקבה ארוכה מעט יותר מהזכר
משקל ממוצע 50 ק"ג, הנקבה כבדה מעט יותר מהזכר
פרווה סמיכה, שיער ארוך ועבה
צבע הפרווה נע בין אפור לחום
גפיים קצרות בעלות קרומי שחיה
מזון:צמחי מים ועשבי יבשה
תפוצה: אמריקה הדרומית
בית גידול: צמחיה סבוכה שליד גדות נחלים ונהרות, ביצות ושלוליות המוקפות יערות.
אויבים טבעיים: האדם, היגואר והאנקונדה
הקפיברה מגיעה לבגרות מינית בגיל 22 חודשים. משך ההיריון הוא כ-4 חודשים ובסופו נולדים 2 עד 6 גורים. רבייה
מתבצעת כל השנה, אולם עיקרה בתחילת העונה הגשומה, כאשר מתחדשת הצמחייה המהווה את מזונו של הקפיברה. נקבת
הקפיברה אינה בונה לעצמה מקום המלטה (מחילה או קן), אלא ממליטה על פני הקרקע במקום מסתור. הגורים נולדים
במשקל 1 עד 2 ק"ג עם פרווה ומערכת שיניים, והם ניידים תוך דקות מרגע היוולדם.
איכרים מוונצואלה, שבעבר התייחסו לקפיברה כאל מזיק, מגדילים כיום את הכנסתם על ידי מכירת בשר קפיברה (כ-400
טון לשנה). האיכרים צדים את המכרסמים בפברואר על מנת שיוכלו לשחוט את המכרסם ולמכור את בשרו ממש לפני
שמתחיל צום התענית, כשבשר הוא מצרך מבוקש.
המנהג העממי מיוחס להחלטה תאולוגית מוזרה שהתקבלה על ידי הכנסייה הקתולית. כשהמיסיונרים האירופאים פגשו
לראשונה בקפיברה באמריקה הדרומית במהלך המאה ה-16, הם כתבו לרומא בקשה להנחיה, באומרם: "יש חיה כאן שיש
לה קשקשים וגם שער, והמבלה את רוב זמנה במים, אבל לעתים עולה על היבשה, האם נוכל לסווגה כדג?". לשאלה הייתה
משמעות, כיוון שהדת הקתולית אוסרת על אכילת בשר (למעט בשר דג) במהלך 40 הימים שלפני חג הפסחא (התענית).
מכיוון שתיאור החיה הגיע אליהם מיד שנייה, ומכיוון שלא רצו שהפונים אליהם יסטו מהדרך הקתולית הנכונה, הסכימו
אבות הכנסייה והכריזו שהקפיברה היא סוג של דג, החלטה שלא שונתה מאז. הקפיברה דומה לקביה, שאף הוא מכרסם
גדול, שבמיתולוגיה הכפרית הרומנית מיוחסות לו תכונות אנוש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה