משפחת החתולים

חתול הבית-חתול הבית הוא יונק טורף מבויית, חתול הבית נפוץ בכל היבשות חוץ מאנטרטיקה ששם אין קהילות וישובים
של בני אדם שהם בעליהם של חתולי הבית.
חתול הבית שוקל כ 5-7 קילוגרם אך יש מיקרים שחתול הבית מגיע למעל 15 קלוגרם, כיום יש הרבה חתולים עם בעית
השמנת יתר ואכילה לא מבוקרת כמו אצל בני האדם.
תוכלת חייו של חתול הבית הממוצעת נעה בין 9 ל-16 שנים.
חתולי רחוב חיים פחות שנים מחתולי הבית ושוקלים פחות בגלל שהם חיים בקשיים ולרוב הם נהרגים עקב דריסת מכוניות.


חתול בר-חתול בר הוא יונק טורף,הוא נפוץ באירופה מערב אסיה ואפריקה,בארץ חתול הבר נפוץ בכל רחביה מלבד
המדבר ששם הוא נדיר יחסית.
חתול הבר חי בטבע כטורף לילי שצד יונקים קטנים ציפורים וכדומה...
חתול הבר חיי כ15 שנים.



נמר אנטולי-נמר אנטולי הוא יונק טורף מהנמרים הגדולים בעולם הוא יכול להגיע ל90 ק"ג וכשני מטרים וחצי מזנב ועד
הראש.
הוא נפוץ בצפון מערב סוריה טורקיה ואיזור הים השחור המזרחי.
נמר זה נצפה גם בישראל בנחל בצת שבגליל המערבי בגליל העליון בגולן ויש טוענים שראו אותו גם בחרמון ולכן קיבל עוד
שם  נמר גלילי.
הטרף של נמר זה הם חיות כמו יעלים עזים חזירי בר וכדומה...



לייגר-לייגר הוא הכלאה של אריה וטיגריסית והוא החתול הגדול ביותר זאת בעקבות שבלייגר פועל הורמון גדילה שאינו
מפסיק ליהיות מופרש ולפעול גם אחרי התבגרותו ולכן הוא ממשיך להתבגר כל חייו,משקלו של הלייגר מגיע ל450 ק"ג ואם
הלייגר יעמוד על שתי רגליו האחוריות גובהו יגיע ל4 מטרים.
הלייגר הזכר נולד עקר ולכן לא יוכל להביא צאצאים,נקבת הלייגר לרוב פורייה ולכן כן יכולה להביא צאצאים.
הלייגר מתאפיין בפסים הדומים לטיגריס,ובצבע חום צהבהב הדומה לאריה.
הלייגרים אינם יכולים לשרוד בטבע בגלל שמשקלם מקשה עליהם לרדוף אחרי טרף ורוב הסיכויים שלייגר בטבע ימות
ברעב.
לכן לייגרים חיים רק בגני חיות.
הלייגר נוטה למות בגיל צעיר בגלל פגמים גנטיים.



טיגריס סיבירי-טיגריס סיבירי הוא יונק טורף.                                                                                                
משקלו הממוצע של זכר הטיגריס הסיבירי הוא בין 306-190 קילוגרמים ואורכו עד 330 סנטימטר. נקבת הטיגריס שוקלת
160 קילוגרמים ומגיעה לאורך של 265 ס"מ. הטיגריס הסיבירי הוא הגדול במיני משפחת החתוליים בטבע. עם זאת, הוא
קטן יותר מהלייגר, הכלאה בין אריה זכר לנקבת טיגריס, המצוי רק בשבי. אורכו של זכר הטיגריס הסיבירי הגדול ביותר
שתועד בשבי הוא 3.7 מטרים ומשקלו היה למעלה מ-420 קילוגרמים. לשם השוואה, האריה הגדול ביותר שחי בשבי הגיע
למשקל של 375 קילוגרמים בלבד. גובהו של הטיגריס הוא 115 סנטימטרים לערך, ואורך זנבו מטר אחד בקירוב. מלבד
גודלו הרב, הטיגריס הסיבירי נבדל מתת-מינים אחרים של הטיגריס בפרוותו הבהירה יותר ובפסיו החומים - כהים (להבדיל
מהפסים השחורים של מרבית הטיגריסים). צבעו הבסיסי של עורו הוא צהבהב, אולם בטנו וחלק מצידי גופו לבנים. פסיו
לרוב דקים יותר מפסיו של הטיגריס הבנגלי. פרוותו העבה והרכה מגנה עליו מפני טמפרטורות נמוכות במיוחד, אשר באזור
חיותו עשויות להגיע למינוס 45 מעלות צלסיוס.


אריה אסייתי-אריה אסייתי הינו יונק טורף.                                                                                                      
מספר האריות האסייאתים החיים בטבע משוער בכ-411 פרטים החיים ביער גיר במדינת גוג'ארט ועוד פרטים בפארק
פאלפור-קונו במדינת מאדיה פראדש שבהודו. ביער גיר ניזון האריה האסייתי מהפרסתנים הגדולים בשמורה כגון: האייל
הנקוד, חזירי הבר, התאו מים ההודי ועוד מספר מיני אנטילופות. בשמורת הטבע יער גיר האריות האסייתים הם טורפי העל
וחסרי אויבים טבעיים (הטיריסים נעלמו משמורה זו). רוב מוחלט של אוכולוסיית האריות האסייאתים חיה על שטח של
כ-1,412 ק"מ. שמורת הטבע יער גיר קרובה לאזורים המיושבים בידי האדם, עובדה זו גורמת לעימותים רבים בין האדם
לאריה.                                                                                                                                              
ארץ ישראל מהווה חלק מאזור תפוצת האריה האסייתי ההיסטורי. עד המאה ה13 חיו האריות האסייתים בארץ אך הם
נכחדו עקב הצייד שהונהג בהם על ידי הצלבנים שהגיע בתקופה זו ארצה. בישראל נמצאו עדויות לאוכלוסייה גדולה של
אריות שחיה באזור אשקלון. בארץ ישראל ניזון האריה מפרסתנים גדולים כגון: הראם הערבי, צבי מצוי, הפרא הסורי,
הערוד ועוד. האריה בארץ ישראל היה נפוץ בנגב, ביהודה, בשומרון ובסביבות החרמון.                                  
באופן חזותי ישנם הבדלים מינורים בין תתי המין השונים שמסתכמים לרוב בצבע הפרווה, אורכה והשייכות הגנטית.
משקלם של זכרי האריות האסייתים הוא כ-150 - 250 ק"ג ואילו משקל משקל הנקבות הוא כ-120 - 182 ק"ג. אורך
הגוף של האריה הזכר הוא כ-1.7 - 2.5 מטרים ואילו אורך גופן של הנקבות הוא כ-1.4 - 1.75 מטר. גובה האריה הוא
כ-75 - 105 ס"מ. צבע פרוות האריה האסייתי היא כהה באופן יחסי לתתי המין האפריקאים.                                        
הבגרות המינית של הזכרים מאוחרת משל הנקבות והיא בגיל 5 שנים ושל הנקבות בגיל 4 שנים. תקופת הרבייה לא עונתית
והיא נמשכת כל השנה. ההריון נמשך בין 100 - 119 ימים ומספר הוולדים שנולדים בשגר נע בין 1 - 6. תקופת ההינקות
היא כ-18 - 26 חודשים.


ברדלס הערבות-ברדלס הערבות הוא מין טורף יחיד בסוג ברדלס השייך למשפחת החתולים שעדין קיים היום. בנוסף, אליו
היו 4 מינים נוספים בסוג ברדלס שנכחדו. לברדלס הערבות ישנן חברותות בצבע שחור. הוא דומה במבנהו לנמר, אלא
שגופו רזה יותר וצורת חברבורותיו היא נקודות, בניגוד לחברבורות דמויות הטבעת של הנמר. הברדלס הוא היונק היבשתי
המהיר ביותר בטבע. בריצתו הוא מסוגל להגיע למשך זמן קצר למהירות מרבית של בין 112 ל-120 קמ"ש, בדילוגים
שיכולים להגיע עד למרחק של שמונה מטרים. הברדלס נפוץ באפריקה ובאסיה.                                                                                                
משך ההריון: 3 חודשים משך ההנקה: 90 יום בגרות מינית: גיל 13-16 חודשים מספר ולדות: 2-4 תוכלת חיים בשבי: 14
שנים אויבים: אריה, נמר, צבע נקוד, זאב טלוא אורך הגוף 135 ס"מ אורך זנב: 75 ס"מ משקל: 40-65 ק"ג גובה כתפיים:
כ-80 ס"מ.                                                                                                                                                            
בניגוד למרבית החתוליים, פועל הברדלס בעיקר ביום.                                                                                                  
חזהם עמוק (כשל כל החיות הבנויות למהירות), חלק גופם האחורי דק, ורגליהם האחוריות, המספקות את עיקר התאוצה
כשהברדלס מזנק לפנים, שריריות ביותר.                                                                                                        
השילוב של רגליים ארוכות ועמוד שדרה גמיש-הוא המאפשר לברדלס לפתח צעדים כה ארוכים (עד שמונה מטרים). ממצב
עמידה מסוגל הברדלס להגיע למהירות של 80 קמ"ש תוך שניות ספורות, ולמהירות של 120 קמ"ש לאחר 20-30 מטרים
לערך, אך הברדלסים גם מתעייפים מהר מאוד: לאחר ריצה של קילומטר, הם זקוקים למנוחה של לפחות 5-10 דקות, ולכן
הם ממהרים לתפוס את טרפם.                                                                                                                                    
בשל היותו מהיר באופן משמעותי מהטרף שלו, נבדל הברדלס מיתר בני משפחת החתוליים בשיטת הציד שלו. הוא אינו
אורב לטרפו אלא רודף אחריו. תחילה הוא עוקב אחר הטרף מעמדת תצפית מוגבהת. לאחר מכן הוא מתקרב לעבר הטרף
בהליכה ההופכת לריצה קלה, עד אשר הוא מגיע למרחק של כמה עשרות מטרים. בשלב זה הוא פותח בריצה מהירה
בעקבות החיה הנמלטת, כשהוא נעזר בזנבו כדי לתמרן את תנועותיו, ולאחר שהוא מפילה לקרקע, הוא אוחז את גרונה בפיו
וחונק אותה למוות.                                                                                                                                      
הברדלס נבדל מיתר החתוליים גם בכך שטפריו מתכנסים רק למחצה. הטפרים החשופים למחצה הופכים אותו לאצן טוב
יותר, ומקנים לו "אחיזת כביש" טובה, אך החיסרון בכך הוא השחיקה המהירה שהופכת אותם לאפקטיביים פחות ככלי ציד.                                
כשהוא צד לבדו, תוקף הברדלס בעלי חיים פצועים, בעלי חיים קטנים כמו מכרסמים, ארנבות ועופות קרקע, דוגמת חוגלות
וחוברות, בעלי חיים צעירים כמוחזירי יבלות קטנטנים וגם נקבות הרות של פרסטנים כמו צבאים. פעמים רבות הברדלס צד
בקבוצות קטנות. במקרה זה, קבוצת הברדלסים לא תהסס לתקוף גם בעלי חיים גדולים יותר. לעתים אחים שהודחו מקבוצה
חיים וצדים ביחד.                                                                                                                                      
התמחותו של הברדלס בריצה באה במקרים רבים על חשבון תכונות חשובות אחרות כגון יכולת נשיאת טרף למקום מסתור
(הנמר למשל גורר את טרפו למרומי עצים על מנת להתרחק ממתחרים) לכן נחשף הברדלס לתחרות קשה מצד צבועים,
זאבים טלואים, נמרים, אריות ושאר טורפים שגוזלים לעתים קרובות את טרפו.