הקנגרו האדום-הקנגרו האדום נפוץ בערבות מרכז אוסטרליה הצחיחות או צחיחות ברובן. גובהם של הזכרים מגיע ל-1.5 מטרים ומשקלם כ-85 ק"ג. אורך הזנב הוא 1.5 מטר. בטנו וראשו אפורים, רגליו צהובות ויתר גופו אדום-חום. נקבת הקנגורו האדום היא אפורה כולה. במצבי מצוקה יכולים להיות מסוכנים לבני אדם.
הקנגרו האדום הוא הזן הגדול ביותר מבין מיני הקנגרו
ווֹלבי אדום הצוואר- וולבי אדום הצוואר הוא אחד ממיני הסוג קנגורו, הוא יונק מתוך הסדרה של חיות הכיס, שמוצאו מערבות אוסטרליה.
צווארו הוא בגוון אדמדם, ומכאן בא לו שמו. אפו וכפותיו שחורות, ויש לו פס לבן על השפה. משקלו בין 13.80 ל-18.60 ק"ג, ואורך גופו כולל ראשו כ-90 ס"מ, אף שהזכרים גדולים באופן כללי מהנקבות.
אורך חייו הממוצע של וולבי אדום צוואר הוא 15 שנה.
הוולבי חי ביערות לא סבוכים. הוא נפוץ במזרח אוסטרליה, טזמניה, באיים שונים במצר בס (אף שלא ידוע האם האוכלוסיות באיים טבעיות או שהובאו על ידי האדם) ובחבל קנטרברי שבאי הדרומי של ניו זילנד.
הוולבי אדומי הצוואר הם בעלי חיים יחידאים (סוליטרים) לרוב, אולם כאשר המזון והמים מצויים בשפע הם מתאספים בקבוצות של עד 30 פרטים. כאשר הם מתקבצים, יש להם היררכיה חברתית הדומה לזו של מיני וולבי אחרים. הם פעילים בעיקר בין הערביים, ואת רוב שעות היום הם מבלים במנוחה במחסה.
הנקבות מגיעות לבגרות מינית בין 14 ל-19 חודשים, בעוד שהזכרים מגיעים לבגרות מינית בגיל שנתיים. תקופת הייחום של נקבת הוולבי אדום הצוואר נמשכת 32 יום. לאחר הריון של 30 יום ממליטה הנקבה גור יחיד. הנקבה עשויה להמליט לאורך כל חודשי השנה, מלבד נקבות תת-המין הטזמני אשר ממליטות בעיקר בין פברואר לאפריל. הגור נשאר בכיס אימו כ-280 יום, ונגמל מיניקה בערך בגיל שנה. הנקבות עשויים להמשיך לחיות בסביבת אמותיהן, ואילו הזכרים עוזבים את הסביבה בגיל שנתיים. הוא ניזון מעשב ומענפים.
דוב קואלה-מין יונק כיס יחידה בסוגה מסדרת הקנגוראים.
בטבע, נפוצה הקואלה ביבשת אוסטרליה בלבד, בעיקר במזרחה.
היא חיה באזורי יערות האקליפטוס, שעליו הם מזונו היחיד.
הקואלות מבלות את מרבית זמנן, כ-18 שעות ביממה, בשינה. בשאר הזמן הן תרות אחר מזון.
לקואלה פרווה פלומתית ורכה. רוב גופה מכוסה בפרווה אפורה-חומה, אך אזור הבטן, אזור הפה והאוזניים לבנים. האף גדול יחסית ושחור, וצורתו כמעין אליפסה. אורכו של פרט בוגר כ-70 סנטימטרים, ומשקלו נע בין 14 קילוגרמים לזכר דרומי ל-5 קילוגרם לנקבה צפונית. לקואלה אין זנב. קיימות קואלות לבנות אך הן נדירות ביותר. הן אינן לבקניות, כפי שעשויים לחשוב. בשל פרוותן הלבנה רגישות הן לקרני השמש ובעלות סבירות גבוהה יותר לחלות בסרטן.
הקואלה נעזרת בטפריה החדים ושרירי רגליה וידיה המפותחים כדי להיאחז בעץ האקליפטוס החלקלק ולטפס על גזעו מבלי ליפול ארצה. האחיזה החזקה מאפשרת לקואלה אף לישון על העץ ללא חשש מנפילה. הקואלה מעדיפה עלים צעירים של מספר מיני אקליפטוס מסוימים, ועל כן היא נודדת בעונות השנה השונות בחיפוש אחר מזון. הקואלה אינה צורכת נוזלים על ידי שתייה, וכל המים להם היא זקוקה מסופקים לה על ידי אכילת עלי האקליפטוס, שבהם כ-50 אחוזים מים.
בהתחשב בכך שגם בלא הפרעה הקואלה בררנית מאוד וניזונה רק ממזון מצומצם מסוג אחד, ובעקבות בירוא יערות לצורכי תעשייה, הצטמצמו עד מאוד אזורי התפוצה שלה באוסטרליה, ונעשים מאמצים לשימור האקליפטוסים, בהם תלויות הקואלות באופן מוחלט, שכן, מעליהם הן חיות ועליהם הן חיות.
בראשית המאה ה-20 חלה ירידה משמעותית במספר הקואלות בשל מחלות וציד. משנת 1936 אסור לצוד באוסטרליה את הקואלה על פי חוק, ואף הוקצו לה שמורות המגינות עליה מפני האדם.
נקבת הקואלה ממליטה אחת לשנתיים גור יחיד, ונושאת אותו בכיסה, כיתר חיות הכיס, במשך שישה חודשים. עם תום תקופה זו, מטפס הגור על גבה של אמו ונשאר צמוד לגבה עד לגיל שנה לערך.
לקואלות, כמו לבני-אדם יש חמש אצבעות, אלא שלקואלה יש שני אגודלים ושלוש אצבעות ובעזרתם היא תופסת את ענף העץ משני צדדיו.
בישראל, מוחזקים 3 פרטים של קואלה בגן גורו אשר לרגלי הר הגלבוע. שתי נקבות - סנדי ומנדי אותן קיבל הגן אחרי מאמצים מרובים בשנת 2000, וזכר אחד - דיגירידו.
על אף שהקואלה אינה שייכת למשפחת הדובים, נפוץ בקרב הציבור הכינוי "דב קואלה" אשר מוצמד לחיה. זאת בשל דמיונה החיצוני לדובים; ככל הנראה, המתיישבים האירופאים הראשונים באוסטרליה חשבו את הקואלה לסוג של דב.
בשל מראהן הילדותי, האף והעיניים הגדולות, הפרווה הרכה וציציות השער באוזניים, מופיעות לעתים קרובות הקואלות בתרבות הפופולרית, בפרט בסדרות מצוירות, כדמויות נחמדות ומלבבות.
שֵׁד טַסְמַנִי- הוא חיית כיס טורפת, המצויה כיום במדינת-האי האוסטרלית טסמניה בלבד. השד הטסמני הוא הנציג היחיד של הסוג. גודלו כגודל כלב קטן, וגופו חסון ושרירי. השד הטסמני הוא הגדול מבין חיות הכיס אוכלות הבשר. הוא מאופיין בפרווה שחורה, בריח דוחה אותו הוא מפיץ כאשר הוא מרגיש בלחץ, בצווחות רמות, ובהתנהגות תוקפנית כשהוא צד ואוכל. השד הטסמני ניזון הן מציד והן מאכילת נבלות. הגם שהוא בעל חיים יחידאי (כלומר, חי לבדו רוב הזמן), לעתים הוא אוכל עם שדים טסמניים נוספים.
השד הטסמני הושמד מרובם המוחלט של שטחי אוסטרליה כ-400 שנים לפני בואם של המתיישבים האירופאים לאי בשנת 1788. בהיותם מזיקים לפאונה בטסמניה, השדים הטסמניים ניצודו עד שנת 1941, אז זכו להגנה רשמית. החל משנות התשעים המוקדמות, גידול סרטני מסוים שהחל להתפשט בפניהם של שדים טסמניים רבים הפחית את גודל האוכלוסייה באופן משמעותי, וכיום הוא אף מהווה איום על הישרדות המין כולו, שייתכן שיקלע בקרוב לסכנת הכחדה ממשית. ממשלת טסמניה תומכת בתוכניות שונות שמטרתן להפחית את הפגיעה במין ולשקמו.
לזמן מסוים הייתה טסמניה מפלטם האחרון של חיות הכיס הטורפות גדולות הממדים. כל חיות הכיס הטורפות הגדולות הוכחדו בכל אוסטרליה לאחר הגעת האירופאים לאזור, ורק הקטנות והסתגלניות ביותר שרדו. ממצאי מאובנים ממערב ויקטוריה מוכיחים כי השד הטסמני חי באדמת אוסטרליה עד לפני כ-600 שנים, כ-400 שנים לפני הגעת האירופאים
והשמדתם מיוחסת לכך שנטרפו בידי כלבי הדינגו וניצודו בידי האבוריג'ינים הילידים האוסטרלים. בטסמניה, שאין בה כלבי דינגו, חיו כיסאים אוכלי בשר רבים עוד כשבאו האירופאים. השמדת קרובו של השד הטסמני, הזאב הטסמני, בידי האירופאים מוכרת וידועה היטב, אך גם השד הטסמני היה נתון בסכנה.
המתיישבים הראשונים בטסמניה צדו את השד הטסמני למטרות מאכל, ואת בשרו הם תיארו כדומה בטעמו לבשר עגל. המתיישבים האמינו שהשד הטסמני יצוד ויהרוג חיות משק, ולכן בשנת 1830 יצאה לדרכה תוכנית ראשונה שמטרתה הייתה לחסל שדים טסמניים משטחים כפריים וחקלאיים, והציעה פרסים על הריגתם. במשך מאה השנים הבאות, לכידה והרעלה של שדים טסמניים הביאה את האוכלוסייה אל סף הכחדה. לאחר מות הזאב הטסמני האחרון בשנת 1936, הסכנה האורבת לשד הטסמני זוהתה. הוא הוגן רשמית בחוק בשנת 1941, והאוכלוסייה החלה להתאושש באיטיות.
בהיסטוריה הכתובה מתועדים לפחות שני מקרים של הצטמצמות מספרית ניכרת של אוכלוסיית השד הטסמני, אולי בשל מגפה או מחלה אחרת: בשנים 1909 ו-1950. החוקרים מאמינים שגודל האוכלוסייה כיום עומד על בין 100,000 ל-150,000 פרטים, החיים בממוצע בצפיפות של כ-20 ל-10 - 20 קילומטרים רבועים.
טסמניה בפרט ואוסטרליה בכלל אסרו על ייצוא שדים טסמניים אל מעבר לגבולות המדינה.
